כשהייתי בת 15, היינו חבורה קטנה של בנים ובנות. בשעות אחר הצהרים הפנויות, היינו נפגשים בכל פעם בבית אחר, מרגישים בני בית. באחת הפעמים, הגענו חבר ואני לביתה של אחת מהחבר׳ה.
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- טור דעה: שניים מביטים בתמונה זהה ולפניהם תמונות שונות, הייתכן? / מאת המונה ליזה
אחרי שלום חטוף להוריה פנינו אל חדרה ומבלי לדפוק על הדלת הסגורה, נכנסנו פנימה. מצאנו אותה חצי עירומה, צופה בטלוויזיה ולרגליה חבילת וופלים שהיא גורסת להנאתה. שכשראתה אותנו פלטה צווחה ואנחנו מיהרנו לסגור את הדלת. עמדנו מחוץ לחדרה נבוכים, עד שהיא קראה לנו חזרה, לבושה הפעם באופן מלא…
מאותו הרגע וגם שנים אחרי, הכחיש החבר כי הוא ראה אותה לא בצנעתה. התעקש שכל מה שראה זה את הוופלים שהחזיקה בידיה, שהוא אוהב במיוחד, ושבכלל לא שם לב לעובדת לבושה. או מחסורו. אני לעומת זאת, ראיתי הכול, חוץ מוופלים. עד עצם היום הזה, אין פתרון לתעלומה. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, איומים ושידולים הוא עומד בהכחשותיו. אינני יודעת אם עמד על כך שלא ראה כדי להפיג את המבוכה או שבאמת לא שם לב לדבר.
מה הסיפור הזה יכול ללמדנו? ראשית, נער ונערה שראו תמונה זהה, תרגמו שתי תמונות שונות. שנית, שבשנות נערותי, למרות איומים ושידולים, הצלחתי פחות בלהוציא הודאה מבני המין השני. היום, הייתי מצליחה להוציא ממנו הודאה רק במבט. הווה אומר שיש תקווה, כי המיומנות הזאת של להטיל אימה על בן המין השני, בהחלט יכולה להשתכלל עם השנים.
אגב, השבוע בדקתי את הסיפור ושני הצדדים מכחישים שהוא אי פעם קרה. ואני שואלת 'הוי סיפור שלי, ההיית או חלמתי חלום??' לכם התשובה.
ומעבר לכך שבבגרותך את נזכרת בסיטואציות מעניינות משנות הנעורים או יאמרו חלק ממציאה אותן… מה הקשר לימינו אנו? נקודת המבט.
לפני חצי שנה התעלפתי באמצע יום עבודה. מחסור חמור בתשומת לב וקצת ורטיגו גרמו לכך. לאחר בדיקת הפרמדיקים, החליטו לפנות אותי אל בית החולים. כשזה קרה, סיפרתי לכם על כך בהרחבה ולא אפרט כעת, למרות שלא אכפת לי אם תביעו דאגה כנה ולא מאולצת גם חצי שנה אחרי. בכל אופן, בעודי שוכבת באמבולנס הדוהר ברחבי העיר בדרך אל בית החולים, מצאתי את עצמי מהרהרת בעובדה שסוף סוף אני מקבלת את היחס הראוי לי, יחסVIP, ושאת הדרך הכי פקוקה בחיפה, מפנים במיוחד לכבודי. ברגע הזה הבנתי שאפילו בסיטואציה רצינית משהו, אפשר למצוא נקודת מבט מחויכת ושאנחנו יכולים לבחור לשנות את נקודת המבט שלנו על דברים שונים שקורים. זה גם חיזק בי את התחושה שהשתגעתי ואיבדתי את זה סופית, אבל על זה לא עלו בבדיקות שערכו לי במיון.
סיפור האמבולנס סימן לי, שעם השנים, השתנתה בי נקודת המבט. לא יודעת אם העיסוק בכתיבה מחויכת הוא שהשפיע עליי ואולי בכלל להפך, העובדה שאני מתבגרת ובדרך לומדת להתבונן קצת אחרת, משפיעה על כתיבתי. כך או כך, השינוי ללא ספק קרה.
מסקנת שני הסיפורים היא שהרבה תלוי בנקודת המבט. לא אומר לכם שאדם משנה ברגע את נקודת המבט שלו או שנקודת מבט מחויכת תתאים לכל סיטואציה, הרי בחיינו יש מספיק סיבות לדאגה. אבל דווקא בגלל זה, בזמן שנותר, יש להתאמץ ולחפש זכוכית מגדלת שתדגיש את הסיבות שיש לנו לחייך ולהוקיר תודה. ואם לא מצליח לכם, תחליפו אותה, בטוח תמצאו זכוכית יותר מוצלחת.
שבת עם נקודת מבט בזכוכית מגדלת
וגם בפייס ליזה ארזוני arzonyliza@gmail.com
כתיבת תגובה