שאלנו כל המסובין בשולחן הסדר, מה נשתנה? ולכולנו פה אחד היתה התשובה הברורה  הרבה השתנה כאן או בהפוך, מה לא השתנה מאז הסדר האחרון? השינוי בלט בעיקר בשמחת החג שביטא את שמחת החירות, האביב, החופש, הירוק והפעם השמחה היתה נעדרת, היא לא ביקרה במלוא עוצמתה. ברוב הבתים נותר גם אותו כיסא פנויי עם הצבע הצהוב זוהר, שהזכיר את החטופות והחטופים שעדיין שם כלואים בעבדות מודרנית, בכלא חשוך, בפרך נוראי וזה במרחק נגיעה ממשפחתם, מבני עמם מהמדינה שלהם ואנו כאן חסרי אונים מולם ובשבילם. המדינה שלנו שינתה את פניה מאז אותו יום שאמור היה להיות יום חגיגת התורה, בו חוגג עם ישראל את סיום קריאת התורה השנתי ומיד מתחילים מבראשית, אך בחג הזה הבראשית לא קיבל את המשמעות הנכונה ובעיקר נותרנו עם "זאת הברכה" – הפרשה האחרונה במחזור ומאז הבראשית לא מגיע במלוא שמחתו. מה שלא השתנה לנו כאן זו האמונה הפנימית של כל אחד מאיתנו כי הגורל העצוב של היום הזה מחייב אותנו יותר מתמיד לעסוק בחיבורים, בליכודים, בשותפויות, בחיזוקים ובעיקר בביחד לאומי כדי להמשיך ולשרוד בשכונה הבעייתית הזו. והייתר הוא כבר לא יחזור להיות כפי שהיה: אנחנו לא נסכים לאותה פוליטיקה נוראית עם פוליטקאים רדודים שהאני שלהם חשוב יותר מהאני הלאומי, מהמדינה. לא נסכים ליהירות הדרגים האחראים על חשבון ירידה לפרטים וקבלת דיעות שונות גם אם הם לא לרוחנו.  לא נסכים לזלזול חסר אחריות באוייב אכזר, שהוכיח אותנו באכזריותו. לא נסכים לרדידות איכותית של הדרגים המקצועיים לרבות הצבא, השב"כ, המוסד ודרגי הפקידות הלאומית. לא נסכים עם המשסעים אותנו זה בזה, גם מימין וגם משמאל ויוצרים כאוס מכוון בתוך עמינו. לא נסכים לתת לשטחיות, לרדידות ולערסיות להיות השפה שקובעת לנו את סדר היום הלאומי. העיתוי לסיום המלחמה הנוראית הזו עוד לפנינו וישנם גורמים אינטרסנטים שמנסים לדחות משיקולים זרים את המועד כמה שיותר וזאת כי האני האישי והישרדותו חשובים יותר, אך משזו תסתיים עם חזרתם של החטופות והחטופים, עם חזרת תושבי ישראל בדרום ובצפון ועם חזרת הביטחון והשלווה למחוזיתונו נצטרך להתחיל עם מלאכת השיקום הלאומי ובעיקר לעמוד איתן נוכח כל הדברים שאנחנו לא מתכוונים להסכים איתם. מדינת ישראל לא תחזור להיות אותה מדינה ביום שאחרי המלחמה הזו וחובה על כולנו לדרוש ולחייב את המנהיגות הלאומית לסטנדרט אחר, שונה עם סדר יום ברור שאומר המדינה והלאומיות הרבה לפני הפוליטיקה הכיתתית הרדודה.

ביום שני נחגוג את סיום חג הפסח וניפתח בחגיגות המימונה המסורתיות, אך גם הם לא יהיו אותם חגיגות שמקפיצות את רמת המורל הלאומי. יהיו שם בחגיגות השנה כל הסממנים המוכרים להרים את השמחה והביחד הלאומי, אך ברור שהשמחה לא תיהיה כפי שהמסורת מחייבת. נאחל את מטעמי החג – המופלטות, הריבות, העוגות ושאר המתוקים. נשים על השולחן את הדג המסורתי, הירוק יבלוט לברכה לשגשוג והלבן אף הוא, אך החגיגה תשמור צניעותה ובווליום מוסיקלי נכון. בתים רבים בישראל חוגגים השנה בחוסר ושכול וכולנו כעם מרגישים זאת יחד. לכולנו נאחל כאומה – "תרבחו ותסעדו" ובעיקר שימי השמחה והביטחון ישובו לבתינו.

ידידיי ורעיי הרבה השתנה כאן מאז הפסח הקודם, מאז קריאת ההגדה אז ובעיקר נכתב פרק נוסף מייסר בתולדות העם הזה וגם כאן התקווה, החירות והתקומה חייבים לנצח.