חג החנוכה מסמל את ניצחון הרוח היהודית על תרבות יוון הרשעה שביקשה להרוג את הנפש.  הרב יוסף משאש זצוק"ל מגדול חכמי מרוקו ולשעבר רבה הראשי של העיר חיפה ידוע בגישתו המיוחדת לשילוב תורה ומעשה, תוך דגש על אחדות ושלום בין בני אדם. ברוח ימי חנוכה מלמד אותנו הרב משאש שיעור חשוב על המשמעות הפנימית של האור ועל תפקידו של האדם בעולם.

אחד העניינים בחנוכה הוא נס פח השמן, שבו הדלקת המנורה בבית המקדש נמשכה שמונה ימים, אף על פי שהיה בו שמן ליום אחד בלבד. הרב משאש מסביר בכתביו שהנס מסמל את הכוח האלוקי שמאיר את העולם אפילו מתוך מצבים של חוסר וחולשה. תפקידו של האדם, עפ'י הרב משאש הוא להיות "נר להאיר" בעולם. כמו שהמנורה בבית המקדש האירה לכל, כך גם כל יהודי צריך להאיר את סביבתו במעשים טובים, בתורה ובמידות טובות. הרב מציין שגדולתו של האדם אינה נמדדת רק בלימוד התורה אלא גם בדרך שבה הוא משפיע על אחרים, מקרין אור של אהבה, חסד ושלום.
אחד המסרים המרכזיים של הרב משאש הוא חשיבות האחדות בין כל חלקי העם. חנוכה מזכיר לנו שהניצחון על היוונים לא היה רק ניצחון פיזי אלא גם ניצחון של רוח האחדות היהודית. עלינו לראות כל יהודי כנר ייחודי שמוסיף אור בעולם, וכאשר כל הנרות מתחברים יחד, האור נעשה חזק ומאיר לכל.

על כל אחד ואחת מאיתנו לנצל את ימי החנוכה כדי לחשוב כיצד נוכל להוסיף אור בחיינו ובחיי הסובבים אותנו. האם אנחנו מקדישים זמן לקרב לבבות? האם אנחנו פועלים למען השלום בביתנו, בקהילה שלנו ? איך אנחנו מול הסביבה, החברים האישה והילדים ?
שמעתי השבוע בריאיון רדיו את רויטל פסח אמו של חלל צהל שנפל השבוע בעזה, סמ"ר נתנאל פסח הי"ד מהישוב אלעזר, מבקשת מכל אחד ואחד מעם ישראל לעצור ל-5 דקות ולעצום עיניים ולחשוב על אדם אחד שיש לנו סכסוך איתו, ריב או מחלוקת. לקחת צעד אחד אחורה בויכוח הזה, להושיט יד לצד השני ולוותר, לסלוח להוסיף אור וליישב ולסיים את העניין עם הצד. זו בדיוק המהות של חנוכה ואלו בדיוק כוונותיו של הרב יוסף משאש. או לפי מילותיו:  "כשם שהאור הקטן יכול להאיר חדר גדול, כך מעשה קטן של חסד יכול לשנות עולם". בחנוכה הזה, נתפלל ונפעל להוסיף אור בעולם, באחדות, באהבה ובמעשים טובים, כפי שלימד אותנו הרב משאש בדרכו המיוחדת.

ונסיים בסיפור לחג החנוכה. 
ידוע שאחד העניינים המרכזיים בחנוכה זה השמירה של העם היהודי על הזהות שלו (למעט פלג המתייוונים). לאורך ההיסטוריה העם היהודי תמיד היה צריך להיאבק ולהלחם כדי לשמור על הזהות שלו במדינות בהן התגורר. במובן הזה מספרים על קהילת יהודי אתיופיה שידעה לשמור על הזהות שלה ולא להכנע לתכתיבים של השלטון. מלך אתיופיה תיאודור (תוודרוס השני) היה נוצרי אדוק, והושפע רבות ממיסיונרים שהסיתו אותו כנגד יהודי אתיופיה (ביתא ישראל). באחד הימים שכנעו אותו המיסיונרים לכפות על היהודים להתנצר. לצורך כך זימן המלך את כוהני ביתא ישראל (הקייסים) לוויכוח פומבי עם המיסיונרים, שבסופו תכנן להכריח אותם להמיר את דתם. הקייסים שהוזמנו לוויכוח חששו מאוד מהמפגש, אך בלית ברירה התייצבו בארמון חמישה קייסים מנכבדי העדה: אבא שמעון מקווארא, אבא אמבאייה מטאקוסה, אבא זיאמו ואבא ווארקו מתיילגה, ואבא צגאי מוולקאיט, ואיתם יהודים רבים שבאו ללוותם. הפולמוס נמשך ימים אחדים, והקייסים עמדו בגבורה בוויכוח עם המיסיונרים, ודחו את טענותיהם אחת לאחת. כשראה מלך אתיופיה שהקייסים אינם נכנעים למיסיונרים והם איתנים באמונתם, הוא התמלא זעם ודרש מהם להתנצר. משסירבו, הורה לחיילי המשמר להכין את רוביהם, ואיים על הקייסים שאם לא ימירו את דתם יוצאו להורג מייד. כל הנוכחים התמלאו אימה ופחד, אך לפתע קם אבא שמעון על רגליו ואמר למלך בנחישות: "בענייני מוות, הו תיאודור, אתה הוא האדון עלי אדמות, ובידך השליטה המלאה על גופי. אבל בשמיים, שם ישנו אדון אחר, ואין לך כל שליטה עליי."

לשמע דבריו קמו שאר הקייסים וקראו: "גם אנחנו מוכנים למות למען אמונת אבותינו." כשראה המלך עד כמה הכוהנים נחושים בדעתם התרכך וביטל את רוע הגזרה: "הידד פָלָשִׁים (שם גנאי ליהודים באתיופיה), אל תיראו, כי לא תמותו." (מתוך אתר חכימא סיפורי חכמי המזרח) חג שמח