יחד עם כל הכאוס הנוראי, שמשפיע על אורחות חיינו באופן מעיק, השבוע טסתי לחופשה משפחתית במדינה שמקומה במזרח, מינהגיה שם, תרבותה בתהליך שינוי וראשה במערב – גאורגיה/ טביליסי. בימים שלפני הטיסה סף החרדה עלה עם כל דווח על השתוללות הזן החדש והדילמה רק התעצמה – לטוס או לוותר. לבסוף הגענו לנתב"ג וחשנו שם מבודדים עם מאות בודדות של ממריאים לחו"ל, אוירה שלא מוכרת בשדה שלנו. לאחר טיסה של כשעתיים וחצי נחתנו בטביליסי והגענו בשעת לילה מאוחרת, חצות שם, וחשבנו שגם שם הכל מרוחק ושקט. לאחר הגעה לדירה והתארגנות לשינה המשכנו תחת החשש להשפעה על החופשה בנסיבות האומיקרון. עם בוקר יצאנו לתור ברגל את הבירה הגאורגית ואז הבנו שהמקום חי, תוסס ופעיל מאוד. הרחובות מלאים במקומיים ותיירים, ההכנות לקראת הכריסמס בעיצומן, החנויות והקניונים עמוסים, הברים והמסעדות שוקקי חיים והכל כאילו שם כבר בישרו על ניצחון במשבר הקורונה. ההקפדה שם על כללי ההתנהגות מאוד מחמירים, כולם עם מסיכות, לבתי העסק השונים ניתן להיכנס אך ורק עם תו ירוק ולא אחת ראינו איך מי שלא מציג זאת חוזר כלעומת שבא. "חיים לצד הקורונה" כפי שראש הממשלה בנט הצהיר ואכן שם זה מתממש באופן מעורר הערכה. יש משמעת אישית, יש משמעת ציבורית וניראה כי אין כאלו שמעיזים לצפצף על הכללים ואכן, כשכך מתנהגים כניראה שרמת הסיכון יורדת ובהתאם הפאניקה הציבורית. טיילנו בעיר שוקקת חיים עם מרחבים ציבוריים עמוסים במבקרים, נסענו להרי הקווקז לאתר סקי – גודארי ושם פגשנו אלפי גולשים שנהנים מהלבן, ביקרנו בכפרים מרוחקים וגם שם ראינו את נוכחות הקורונה, אך בעיקר את האנשים והחיים לצד הנגיף. יצאנו בשעות הלילה המאוחרות ומצאנו ברים ומסעדות עמוסים ושוקקי מוסיקה, אלכוהול וריקודים. ברחובות העיר הפסטיבלים של לקראת השנה החדשה בעיצומם לצד מטחי הזיקוקים והמוני האנשים. כן חברים ניראה ששם במדינה הסמי-מערבית עם קור של מזרח אירופה ניראה שהחיים לצד הקורונה הם אורח חיים והתנהגות ציבורית. מדי פעם ראינו שלטים שמזכירים את המגיפה וברחובות העיר נקודות רבות לבדיקות קורונה. כנראה לפחות על פי הנתונים הרשמיים שמתפרסמים במדינה זו אפשר לנהוג אחרת ובעיקר לדרוש ולחייב כללי התנהגות ציבוריים מחייבים וכפי הנראה ההרתעה פועלת וישנה משילות ראויה. אז, על אף שאת השפה אנחנו לא הבנו, ניראה שניתן אחרת לחיות לצד הקורונה וזאת בלי סיסמאות אלא הלכה למעשה וניראה כי חיים לצד הנגיף שם הם אסטרטגיית ההמונים והמשמעת היא חלק מרכזי ב"ניצחון".

השבוע "רעידת אדמה" (לא זו שבכריתים) פקדה את העולם החרדי בישראל. סופר הילדים, נוער ומבוגרים חרדי־ישראלי, פובליציסט, מרצה ופעיל לרווחת הילד בחברה החרדית. חתן פרס ראש הממשלה "מגן הילד" מטעם המועצה הלאומית לשלום הילד.  – חיים ולדר שם קץ לחייו וזאת לאחר שהצטברו מספר חשדות לניצול מיני של נערות, נערים ונשים חרדיות. הרחוב החרדי בהלם מוחלט מהחשדות, מכיוון שמדובר באיש נערץ שספריו וכתביו השפיעו רבות שם וכמעט בכל בית חרדי שמו של האיש דובר וספריו ישבו על המדף. והנה כי כן גם לשם אולי הגיעו גליה של תנועת "מיטו" (ME TOO). החשיפה הזו מעלה שאלות רבות ונוקבות בכלל ובחברה החרדית השמרנית בפרט. יתכן ששם רמת החרדה והחשש מפני תלונה/ חשיפה היא עד כדי בלתי אפשרית. אם ב"מחוזות" החברה הלא דתית נשים חוששות משיימינג או מחוסר התייחסות אז בחברה החרדית הסוגיה היא בבחינת "קו אדום" ואשה שתרשה לעצמה להתלונן על כך תחשב לנואפת ודינה חמור על פי ההלכה. הפרשייה היא הזדמנות לשבור את קשר השתיקה שם, על אף שהסופר שם קץ לחייו, ולפתוח "פצע" בחברה החרדית הסגורה. באותה נשימה יש אצלנו בחברה עוד תת קבוצות – החברה הערבית, קיבוצים, לה"טב וכדומה, שהחשש בהן לפתוח אירועים מסוג זה הם בבחינת "קו אדום" ונשים שיעזו לעשות כן ימצאו עצמן מאוימות ובחלק בסכנת חיים מובהקת. פרשיית גל אוחובסקי עדיין מטלטלת את החברה הלה"טבית והציפיה ששם יפרצו ה"סכרים". אל לנו לעצום עיניים לומר זה לא אצלנו וצריך לעשות הכל בכדי שאורחות חיים שונים סביבנו לא יהיו כלי לניצול מגדרי ול"בריחתם" של עברייני מין כאן בתוכנו.

ידידיי ורעיי החיים לצד הקורונה אפשריים בעיקר בזכות משילות, משמעת עצמית וכללי התנהגות ברורים ובלתי מתפשרים וכאן תפקידינו ותפקיד הרשויות ועדיין החיים לצד חייבים להיות שפויים ונסבלים בלי הפליה מגדרית וחששות לשיימינג, הדרה וחיים.