הם התעוררו לזוועות ה – 7/10 יחד עם כל עם ישראל בבוקרו של יום שמחת התורה ורגע לפני ההקפות הראשונות, הם היו המומים נוכח הדיווחים והמראות, נשאו מיד את נשקם וחרבם ורצו לרחובות הדרום ללא כל פקודה או הנחיה, התעשתו וזעקו ללא ששון "אלי קרב", שם השיבו מלחמה בלתי מתפשרת בכיבוש מחדש של יישובי הדרום, הסתערו על ערי עזה, כבשו את בית החולים שיפא שהפך במרוצת ההכלה והשנים לבונקר המבצעים החמאסי, ריסקו את ג'אבליה, פעלו בחאן יונס, הסתערו ברפיח, שיטחו את בית חאנון, הפציצו את מרון אראס, נעו בשדרות מסע בעייתא א שעב, מרווחין, מיס גבל והם עשו זאת תוך הפגנת עוצמות רוח העם ועוצמותיו המתגברים של צה"ל נוכח אויב מר שביקש להשמיד את מדינת היהודים ולהרוג בעם. כמו ההוא במצרים, המן הפרסי, העמלקי, הבבלי משושלת נבוכדנצר, אנטיוכוס ומלחמתו בחשמונאים ועוד צוררים הזכורים לשמד מההיסטוריה היהודית, שביקשו לכלותינו. הם אלו שימשיכו לשאת בנטל ההגנה על המולדת בכל מקום, בכל זמן וכל זמן שהם ידרשו לכך כי המולדת בסכנה. כשהם הסתערו, הרגו, פגעו וכבשו הם פעלו על פי רוח העם היהודי וערכי צה"ל והמדינה ועשו זאת כאיש אחד ללא הבדל בין בן העיר לבן הכפר, חובש הכיפה יחד עם החילוני, ההוא עם הפיאות יחד עם האפיקורס, בן למשפחת כץ וברקוביץ לצד הבן למשפחת בוסקילה וללהרואיקימה זולת, הדרוזי לצד היהודי והמוסלמי ובעת הקרב הם נלחמו כאיש אחד ועשו הכל על מנת להגן לוחם על רעהו ושותפו לקרב ומתוך תחושת שליחות של המולדת. הם עשו, עושים ויעשו זאת תוך חירוף נפשם עבור המולדת כי אלו הערכים עליהם חונכנו, חינכנו, בגרנו והתעצבנו, אבל זאת בתנאי שהם יבינו שהמולדת ובעיקר אנשיה ועוד יותר נבחריה ושריה לרבות ראש השרים יראו אותם ולא יחשיבו אותם כשקופים.  האבל הזה הוא עוצמתי ונובע מאותם ערכים שנשאו אותם אל תוך הקרבות, שאפשרו להם לחרף את הנפש, שהצדיקו את אובדן חברם לשורות ולפעולה והם לא רוצים שמשהו מתוך כל המסגרת הערכית הזו התערער להם כי האתוס היהודי הוא נר לרגלם והם בגאון נושאים את המשך השושלת של העם פה בארץ ישראל. אף אחד מהם לא מוכן להיות חתום על כישלון השמירה על העם והאדמה או על חורבן בית נוסף. האבל הזה ניראה בלתי ניתן להרהור או ערעור, אך ישנם "סדקים" שניראה שהם מתרחבים ופוגעים בתחושת ערך השליחות, הביחד, הרעות ובתחושת הגיבויי של כל העורף ובעיקר בתחושה שהם בעיני הנבחרים שליחי העם להגנה על אדמתנו. ה"סדק" המשמעותי ביותר הוא העיסוק בחקיקת "חוק הגיוס" או כפי שמכנים אותו חלקים בעם – "חוק ההשתמטות" או לחילופין כפתרון ביניים "חוק המעונות" והסדק הזה יוצר שיח שקורע את העם בעיקר באחדותו הביטחונית. הם רואים את נבחרי הציבור עוסקים בשלמות הקואליציה והישרדותה יותר מאשר במשימות הביטחון, הם מבינים ששר הביטחון הוא אישיות חשובה בעת מלחמה כל עוד הוא לא מערער את הישרדות הממשלה והם למדים שגם לסער, אלקין והשכל יש מחיר בו הם ישנו את עורם ויזנחו את ערכיהם. זה האבל המהותי שמערער להם את הביטחון הערכי, שמא המדינה לא מאחוריהם וכשיגיע הדיון על המענק או הפטור ממבחן אקדמי או פעולה כנגד מעסיק שמבקש לפטרם אז לא בהכרח הקואליציה תהיה בסכנת הישרדות. כן בהחלט יש להם ציפיה ומוצדקת שבפרלמנט הישראלי ששלח אותם למשימה תהיה עמידה איתנה עבורם כזו שתבהיר אתם השליחים ונעשה כמדינה הכל עבורכם בהסדרה ובחקיקה בכדי שהערכים שצוינו לא יהיו על שולחן המשא ומתן. המדינה יודעת ויכולה לעשות רבות עבורם מטיפול במעסיקים, הכשרות, לימודים, הנחות, מענקים, שטחים במחירים מופחתים מאוד בגליל, משקים ועוד פעולות רבות שיעצבו את הגיבוי לו הם מצפים. בשבועות האחרונים ישנה מגמה של ירידה משמעותית במוטיבציה של אנשי המילואים שבאה לידי ביטויי בהתייצבות לקריאות חדשות, בסקרים שנערכים ובקולות שנשמעים המגמה היא כפי הניראה קשורה לאורך המלחמה ולכך שחיילי המילואים מגוייסים לתקופות ארוכות מאוד, רבים מהם ביצעו מעל 200 ימי מילואים השנה, אך ישנו קשר ישיר גם לתהליכים שתיארתי המתרחשים בפרלמנט הישראלי ובשיח הציבורי. בואו לא ניתן לכל אלו להשפיע על מרכיב עוצמה מיוחד שלנו כעם ונותיר את הצבא ובעיקר מערך המילואים מחוץ ל"משחק".

ידידיי ורעיי הערכים הלאומיים עוצבו במשך אלפי שנים ולוחמי צה"ל יישאו זאת בגאווה ובשם המדינה והשליחות, יחרפו את נפשם ויפעלו ללא חת ועם זאת מצפים ששם בכנסת ישראל תהיה אותה רוח ערכית עבורם ושליחותם.