השבוע אנו מציינים 12 שנים למלחמת לבנון
השניה ובחרתי לשתף בחלק מהחוויה האישית
כמפקד חטיבה 7 במלחמה ההיא!
הדבר המכריע בביצועים בכלל הוא המנהיגות
ודרך קבלת ההחלטות. מנהיג באשר הוא חייב
להעריך, לתכנן, לבחון ולהחליט ומרגע שהחליט
להיות מקצועי ונחוש בביצוע המשימות. כך
גם במקצוע הצבאי וכך במנהיגות המקומית
והלאומית "מנהיגות היא מנהיגות". המנהיגות
נבחנת בביצועים השוטפים, אך מבחנה האמיתי
הוא בעיתות משבר קיצוניות כגון מלחמה.
בוקר ה 12/7/2006- היה עוד בוקר שיגרתי
בחיי יחידות חטיבה 7, שהיו פזורות מדן ועד
אילת!
יצאתי מגשור שברמת הגולן עם סאלי הנהג על
ציר חושנייה, בוקעאתא, מג׳דל ש׳מס בואכה
לחרמון, לביקור בגדוד ההנדסה החטיבתי –
גדוד 603 שהחזיק שם גזרת בטחון שוטף.
כמספר דקות
לפני השעה 9 בבוקר, עמדנו ערן – מג״ד
603 , ניזאר – מח״ט 474 ואנוכי בהמתנה
למפקד האוגדה וניהלנו שיחה על מצב הכוננות
בגזרה.
ניזאר ענה לשאלתי – ״היכן האוייב בצד
הלבנוני?״, שהחיזבאללה נעלם, ״נכנס למחתרת״
ואני עם ניסיוני איתם אמרתי – ״כשהחזזבאללה
נעלם צריך להתחיל לדאוג״
דקה לאחר מכן קיבלתי טלפון, שמבחינתי היה
האות לתחילת המלחמה – עמי )חבר טוב( –
קצין אספקה אוגדה 91 התקשר ואמר ״אמנון
אחי יש כנראה ״חניבעל״ – שם קוד לחטיפת
חייל.
מיד פיזרנו את הביקור ונסעתי לי לכוון רכס
רמים לגדוד 82 שהיה בגזרת בטחון שוטף
בגבול לבנון, ובדרך בירידות מהחרמון, כאשר
אנחנו מזהים את הנפילות על הרכס, ביקשתי
מסאלי לעצור בצד, פתחתי פנקס והתחלתי
ברישום סדר פעולות למלחמה.
הטלפון הבא היה לעמיחי – קצין אג״מ חטיבה
וביקשתי ממנו להתחיל בהכנות למלחמה
ולהנחות את יחידות החטיבה.
״תאסוף את המטה ותן פקודות״
הטלפון הבא היה לאיציק רונן – הסמח״ט,
שביצע כנס סגנים בבית החיל בחיפה והנחתי
אותו למורת רוחו )עד שמצליחים לכנס את
הסגנים למפגש כזה( לפזר את הכנס ולעלות
למפקדת החטיבה מיד.
משם כבר הכל קרה כל כך מהר ומצאתי את
עצמי ״נלחם״ במפקד האוגדה שלי – אלי
רייטר, מפקד אוגדה 91 – גל הירש ואלוף
הפיקוד – אודי אדם על כך שחטיבה 7 ערוכה
לפקודות ואני דורש להצטרף ללחימה תחת
אוגדה 91 .
)אגב יכולנו להישאר ב״כוננות״ בגזרת רמת
הגולן( לשמחתי הרבה, למרות ההתנגדות של
חלק מאלו שציינתי, הצלחתי לשכנע את האלוף
בנושא.
בשעה 15:00 לערך הגיע הבשורה מבסיוק –
מג״ ד 82 על טנק שעלה על מטען ו 4 חיילים
שנהרגו.
במהלך היום סיירתי בין מפקדת גדוד 82
למיפקדת חטיבה 300 , למפקדת האוגדה והפיקוד
והשתתפתי בהערכות המצב השונות, את אלו
אני יכול לסכם במילה אחת – ״הלם״.
מיום זה השתתפה החטיבה בקרבות המרכזיים
במלחמה וביצעה אינספור משימות במצויינות
הראויה לחטיבת הפאר – חטיבה 7.
קרבות חניתה, ״המיוערת״, ״ברקן״, מרון
א-ראס, ״השקד״, עייתרון, אל מנז׳ל, בינת
ג׳בל, רכס ״הסילבסטר״, חד׳תה, חריס, מרכבה
ועוד.
בתוך כל אלו אתמקד בקרב חטיבתי אחד ואולי
המשמעותי ביותר בקרבות החטיבה בגזרת
לחימתה!
הקרב על העיירה בינת ג׳בל.
העיירה הזו מונה כ 30000- נפש, שרובם שיעי
ובמידה רבה מתפקדת כבירת דרום הלבנון.
מבחינת החיזבאללה המפקדה הראשית הדרומית
נמצאת בה ובהתאמה המשאבים והלוחמים.
מבחינה טופוגרפית העיירה מאוד מזכירה את
העיר נצרת שחלקה שוכן בואדי ושאר העיר
פרוסה על מורדות הרכסים.
הקרב על העיירה הוכרז כקרב מכריע ולטובת
זאת הוקצו לקרב חטיבת הצנחנים, חטיבת
גולני, חטיבה 7 וכן כוחות סיוע – חיל אויר
ותותחנים.
במסגרת התדריכים הגיע הרמטכ״ל -חלוץ
לתדרך ואמר ״ חברים אנחנו מתכוונים לקטוש
את בינת ג׳בל הלילה עם כוחות האויר ובבוקר
אתם תשלימו את המלאכה״.
חטיבות החי״ר התקדמו כל הלילה ובבוקר
המחרת לאחר מספר קרבות קצרים ונפגעים
לכוחותינו התקבלה החלטה לא ברורה וחסרת
נחישות על ידי הדרגים הבכירים – ״יוצאים
החוצה״.
עוד במהלך היציאה החטיבה קיבלה פקודה
להמשיך ולהחזיק את הגזרה שמדרום לבינת
ג׳בל וכך עשינו.
לאחר מספר שעות, שהסתיימה יציאת חטיבות
החיר לגבולות ישראל, קיבלתי פקודה ישירה
ממפקד אוגדה 91 – גל הירש להתארגן לחציית
בינת גבל צפונה.
פקודה לא מובנת ולא ברורה שהותירו אותי
מעט בהלם. שאלתי בפשטות ״מה התכלית״,
שהרי לפני מספר שעות יצאנו החוצה. גל השיב
– ״אני חייב את בינת ג׳בל״.
הכנתי תכנית, שהוצגה למפקד האוגדה, עם
מהלך מעט נועז, המצמצם את החיכוך עם
העיירה. גל התעקש ״חוצים את בינת ג׳בל.״.
לבסוף החטיבה, לאחר ויכוחים מקצועיים קשים,
ביצעה את משימתה על פי התוכנית שהצגתי
והצליחה לכתר את העיירה מצפון ולמעשה
ניתקה את העיירה מכוון צפון, מה שהוביל
לקריסת המרחב מבחינת החיזבאללה. האירוע
לווה בויכוחים מקצועיים רבים שכל תכליתם
היה עקרון פעולה צבאי שנקרא ״פיקוד מוכוון
משימה״ קרי אני כמפקד יקבע את ה״מה״ ואתה
הפקוד תקבע את ה״איך״.
במסגרת הויכוחים עוד אמרתי לגל פה נאבד
חיילים רבים לשוא והמהלך שהוא מבקש שנבצע
הוא חסר תחבולה ומשחק לידי האוייב.
כוחות החטיבה ביצעו קרב התקדמות מרשים
תוך פתיחת ציר משמעותי אוגף ממזרח לבינת
ג׳בל והתקלויות בכוחות אוייב רבים ולבסוף
התיישבנו בעיירה הקטנה א-טירי שמצפון
לבינת ג׳בל. כ 5000- לוחמים היו תחת פיקוד
החטיבה ובמהלך הזה מרביתם השתתפו לרבות
כ 200- כלי רק״מ ורכב שנעו בשטח האוייב
וכל זאת מבלי שהיו נפגעים לכוחותינו.
המקצועיות, עוצמת האש, הנחישות, הדבקות
במשימה, הרעות ושיתוף הפעולה בין הכוחות
הם שהביאו להכרעה המוחצת ולעמידה האיתנה
במשימה.
לאורך המלחמה תחת החטיבה לחמו לסרוגין
יחידות רבות – יחידות החטיבה – גדוד
82,75,77,603 , פלס״ר, פלוגות החרמ״ש, מפקדת
החטיבה, ויחידות נוספות – גדוד 299 , 405 ,,
53 , 12 , 435 , 52 , גדודי מילואים מחטיבות
שונות – חטיבה 2, 847 , 640 ועוד יחידות
רבות קטנות וגדולות – פלוגות חרמ״ש, גדודי
ארטליריה, גדוד חמ״מ, נהגי לילה מיחידה
מיוחדת ועוד ועוד.
החטיבה על יחידותיה פעלה ללא לאות להגן
על גבולה הצפוני של מדינת ישראל ועל
תושביה בכלל.
בתוך כך איבדה החטיבה 5 מלוחמיה ועוד
מספר עשרות נפצעו.
בקרבות גבתה החטיבה מחיר רב מהאוייב
ובכל מיפגש הפגינו לוחמיה איתנות, קשיחות,
מקצועיות, אחווה, רעות, לוחמנות ומסירות אין
קץ.
גאה הייתי על הפיקוד על אלפי הלוחמים
וראיתי מה הוא חירוף נפש למען העם בציון.
ימי המלחמה היו מלווים בביקורת רבה )רובה
לא מקצועית( וגם לאחריה, אך הימים,
החודשים והשנים מלמדים כי חירוף הנפש לא
היה לשוא.
מצדיע לחטיבה המפוארת ולביצועיה במלחמה
וכן לכלל חיילי צה״ל שהיו שותפים לעשייה
המורכבת שם.
יותר מכל מצדיע לעם שלי על עמידה איתנה
ואחדות גורל שסימלו בעיניי יותר מכל את
רוח העם הזה.
בהצדעה ובהערכה.
יהיה זיכרם של נופלי החטיבה ושל לוחמי צה״ל
שנפלו במערכה ברוך.