כשלושה עשורים שירתתי את המדינה בצבא הגנה לישראל, בדרך עברתי את כל המסלול המחייב מחייל מבצעית ועד פיקוד על חטיבה 7 במלחמה. במסע הזה השתתפתי במבצעים רחבי היקף, מבצעים ממוקדים, מארבים נרחבים, ימי קרב, מלחמה ועוד. בכל אלו פעלנו על בסיס ערכי וברוח צה"ל ותמיד ידענו שחובתנו להיות שם בשדות הקרב, באדמת האוייב וראשונים, על […]
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- צוואתם לנו!
כשלושה עשורים שירתתי את המדינה בצבא הגנה לישראל, בדרך עברתי את כל המסלול המחייב מחייל מבצעית ועד פיקוד על חטיבה 7 במלחמה. במסע הזה השתתפתי במבצעים רחבי היקף, מבצעים ממוקדים, מארבים נרחבים, ימי קרב, מלחמה ועוד. בכל אלו פעלנו על בסיס ערכי וברוח צה"ל ותמיד ידענו שחובתנו להיות שם בשדות הקרב, באדמת האוייב וראשונים, על מנת להגן על המולדת. לא היו תנאים בהגנה על המולדת, זו הייתה משימה מאוד ברורה, ערכית, נוכחת, נראית לעין ומעולם לא הרהרנו בה או ערערנו עליה. במשימות הללו נלחמנו בחירוף נפש מתוך הבנה שגורל העם והאומה על כתפינו וידענו שיש מחיר לחירוף הנפש. התפללנו תמיד, גם אם בשקט, שכולנו נשוב הביתה בשלום והתקדמנו זקופי קומה כי שם מאחור עמדה מדינה שלמה שחיבקה אותנו. לצערנו היו ימים ששבנו חסרים מאותם קרבות, אך ידענו שבשמם, למענם, למען משפחתם ולמען העם נמשיך ללא סייג להגן על העם בציון. גם אם היו ימים של שפיפות קומה, בכי ומחשבות היו אלו כי איבדנו חברים מן השורה, מלח הארץ הזו, הטובים שבבניה של האומה ותמיד הם נותרו צעירים.
ימים אלו מעלים בי מחשבות עמוקות על אותם חברים/פקודים/מפקדים – שחר, פאדי, ירון, אביב, משה, דביר, ירוסלב, ארז, פרפור, גדי, בניה, יניב, יותם, מוסייב זכרם לברכה ועוד רבים מהפסיפס העדתי, לאומי אנושי של בני הארץ הזו. הייתי איתם בליל אסון המסוקים כאשר באחת התרחש אסון לאומי ו73 מבניה של האומה חירפו נפשם בתאונה מבצעית בדרכם למוצבים דלעת והבופור, המדינה היתה בהלם מוחלט ואנחנו פעלנו כמו "מכונות מלחמה אנושיות", כי צריך להמשיך ולהגן. הייתי עם צוות הטנק במוצב דלעת שחיסל חוליית מחבלים משמעותית עם רעיון נועז לחטיפת חיל צה"ל מטנק מרכבה של חטיבה 7 והצוות פעל ללא דופי וזכה לצל"ש ובסוף אותו ליל קרב, בבוקר איבדנו את ליאור שבתאי ז"ל כתוצאה מפגיעת טיל ישיר בטנק אני זוכר את מבטם של נושאי האלונקה רגע לפני כניסת שבת – המומים, כואבים ומלאי עצב. קיבלתי את הדיווח ממג"ד 82 על "טנק מרכבה נידף ברוח…" זהו אותו טנק ששעט קדימה על מנת לעצור את חטיפת החיילים ב – 12/7/06 ועלה על מטען שהעיף את הטנק והרג את ארבעת אנשי הצוות. תחקרתי צוותים רגע לפני השתתפות במבצע, במארב ויחד ירדנו לפרטים, שאלנו שאלות, העמקנו בידע, צחקנו וחייכנו וכששבו מהפעילות הם חזרו חסרים ופצועים ועוד סיפורים רבים בהם לוחמינו הצעירים, גיבורינו,א שבו חסרים ונותרו פצועים בנפש לכל שארית חייהם. על כן בתוכי עולה השאלה האם צוואתם לנו מתפוגגת לה ומשנה את מילותיה. כאשר אני רואה את טובי בניה שהם אלו שחזרו חסרים, בזה אחר זה מסרבים, מתמרדים, מנהיגים המרדה ומעלים ספק לגבי יום פקודה אז בהחלט משהו השתבש לנו לחלוטין. רבים מאלו הם המפקדים שעמדו בבתי העלמין הצבאיים וקראו את צוואתם של הנופלים – " במותם ציוו לנו את החיים…", הם הובילו עצרות זיכרון, הובילו מסעות זיכרון והם עיצבו את הגבורה וההנצחה הלאומית. מחלוקות, ויכוחים ואי הסכמות ברמה הלאומית, הפוליטית והחברתית היו תמיד, אך ידענו לשים את ביטחון המדינה ובעיקר את צה"ל מחוץ למסגרת הויכוח והפעם זה חדר פנימה, התרחב והעמיק ויש האומרים שנפער פער, שמלאכה רבה תצטרך להתבצע בכדי לגשר עליו אם בכלל. הם ביקשו מאיתנו לשמור להם על המדינה, להגן על משפחתם ובני עמם, הם ציוו לנו את החיים ואנחנו כעת לראשונה עומדים נוכח הקרע סביב המחלוקת הקשה באשר לרפורמה המשפטית ומבינים שעוצמת הקרע היא קו פרשת מים, אך במשך שנים לא טופל השסע והוא העמיק והעמיק עד לאירוע הדרמטי הנוכחי. בעיניי הבעיה המרכזית היא שהמנהיגות הלאומית "קרסה" ואין בנמצא "בעל בית" משמעותי שיקח רגע את ה"מושכות" יעצור את השיירה וינהיג את העם לערכי הבסיס של האומה הזו המבוססים על מורשת אבות בת אלפי שנים. במנהיגות הקיימת האחד מנסה לשמור על עורו ובכל מחיר רוצה לצאת נקי גם אם יגרור את כולם לבירא עמיקתא, השני חסר אחריות ומנסה לחולל מאבק, ריב ומדון בכל מחיר על מנת לקושש כותרת וקולות, הממלכתי שומר על איזון וזוכה לאהדה מהעם, אך נדרש ממנו מנהיגות מובילה ולא "שתומה" וכל הייתר עם אינטרס צר ומנסים לחפש רווח בכל מהלך. חסרה מאוד המנהיגות המאתגרת בתוך הליכוד רובם תפסו מחסות וממתינים, נתנו לגלנט להתקדם הוא חטף וחזר ויש אומרים עוד יחטוף, יולי אינו סוחף אחריו והשאר שומרים על פרופיל נמוך, חסרה כאן מנהיגות שמשירה מבטה לאומה, דופקת על השולחן וממשיכה להוביל את בנין הארץ במסד הערכי שלנו.
חברים רק השבוע זכרנו את יום השואה ונשבענו "לא עוד!", מול עיננו המשפחות השכולות שלא מצליחות להתאושש מאז האובדן ואם יש משהו שמחזיק אותם בשפיות אנושית זו העובדה שהצהרנו בפניהם שזהו מחיר ההגנה על המולדת נוכח אוייבים רבים המקיפים אותנו, וכן צוואתם של טובי הבנים שחרפו נפשם בשדות הקטל בהגנה על המולדת הם היו משוכנעים שכל אחד מאיתנו יעשה בדיוק כמוהם ביום פקודה בכדי להגן על מכורתנו ואנחנו ידענו שנעשה זאת בעבורם.
ידידיי ורעיי המחלוקת היא כואבת ויש בה סיבות רבות בכדי לצאת לרחובות לנהל מחאה משמעותית, על מנת לחשב מסלול מחדש, אך גם כאן נדרשת מחוייבות הדדית תוך ערבות שעל המולדת לא מוותרים, את המולדת לא מכפישים וצה"ל נותר במרחב ההסכמות ומחוץ לויכוח תוך המשך הקפדה על ערכים לאומיים וערבות הדדית.
בנפלם על הגנת המולדת והעם הם ציוו לנו את החיים!
יהי זכרם ברוך לעדי עד!
כתיבת תגובה