ראיתי את הראשון בסדרה שהיה מלא שירים אהובים אך חסר תוכן לחלוטין, ועכשיו יש לי הזדמנות לחזור על אותה תחושה של כלום עם שום דבר, בסרט נוסף. אין כמו הזמן שבו המוח עסוק בעיקר בחשיבה האם חבל שהזמנתי את הפופקורן הגדול ואולי יכולתי להסתפק ביותר קטן.
שלומי מתבשר שחייבים ללכת לסרט הזה ואני מתאמצת להזכיר לו באיזה סרט מדובר, כי הוא כבר שכח את הראשון. אחר כך חושבת לעצמי שאם ייזכר במה מדובר, יהיה קשה עוד יותר לשכנע, אז חבל להתאמץ ועדיפה לי ולו השכחה. אני מבטיחה לו שאם יצא סרט המשך הוא בטוח מוצלח. אני די בטוחה שלא, אבל איך בדיוק אשווק אם לא ארמה קצת? כל האמצעים כשרים בדרך אל האושר. שלי.

אני מודיעה מיום שלישי לשלומי שבמוצאי שבת יוצאים, כדי שיכין את עצמו נפשית. למה מראש? כי שלומי צריך הכנה. זה לא שהוא לא אוהב לצאת, הוא מאוד אוהב. פשוט חמישי הוא עייף מכל השבוע ולמחרת יש ריצה טובה מוקדם בבוקר. שישי אחרי ארוחת ערב קשה לצאת כי למחרת מוקדם הוא כבר שוחה ומוצאי שבת זה לפני ראשון. שהוא יצא לפני תחילת שבוע? בקיצור הבנתם. אז אני מכינה.

ליתר בטחון הוא שואל למה אני לא יכולה ללכת עם איזה חברה במקום איתו ואני מסבירה לו שמכיוון שהסרט הוא ללא תוכן ודי שטחי, הוא היחידי שאני יכולה להכריח אותו לבוא.
חברות זה דמוקרטיה, בני זוג, דיקטטורה. ככה זה מימי קדם. אני רק אימצתי.
ומה הוא חשב לעצמו, שהתחתן אתי כדי לעשות חיים?

שלומי מתרצה אחרי שהסתיימו ההסברים ומאמץ את הפרצוף המרוצה. זה הפרצוף שמבין שאם לא יחייך עכשיו וימהר לומר שהוא ממש מפרגן ליציאה, הוא יחטוף אותי מתבכיינת על כך שאנחנו אף פעם לא עושים שום דבר ותמיד יושבים בבית כמו זוג זקנים. אם זה לא יספיק, הוא יחטוף את משפט המחץ שתמיד מה שאני רוצה לעשות וחשוב לי נדחה. אחר כך הוא יצטרך להתנצל ולהתחנף ולפצות אותי על שנעלבתי. אז הוא למד שעדיף מראש לחייך. ככה הוא חוסך לעצמו משאבי התנצלות וחנופה.
אין ספק שאני התחתנתי עם בחור חכם.

כששלומי מבין שסרט יהיה כאן, הוא מנסה את מזלו ושואל למה שלא נלך לסרט עם יותר אקשן. כי תמיד הולכים לסרט רומנטי. אני מבקשת ממנו להגדיר תמיד. אם פעם בחצי שנה שהולכים זה תמיד, אז הוא צודק. אני מבטיחה לו ששבוע אחרי נוכל ללכת לסרט אקשן אם הוא רק ירצה. לא דואגת, הדבר היחידי שיכול לגרום לשלומי לצאת בערב מהבית ביוזמתו, זה ריצת ליל ירח, בטח לא סרט.

להגנתי אומר שכשהילדים שמעו שאנחנו הולכים הסרט, הם ביקשו ללכת לסרט אחר במקביל. אני אפילו אמרתי לו שאין לי בעיה שהוא ייכנס איתם ואני אהיה בסרט לבדי. הפעם באמת בחושך. אבל בחור חכם, כבר אמרתי? אחרי 20 שנה מבין איפה טמונה לו מלכודת, אז הוא סירב בתוקף לעזוב אותי.

אני הייתי גאה בעצמי שככה השקעתי והנה אני קוצרת פירות.

לסיכום, הסרט היה מלא בתוכן. השחקנים אמרו כמעט משפט שלם ורק אחר כך שרו וחוזר חלילה.

שלומי להפתעתי כל כך התעניין, שהוא הסתמס עם כל מי שהיה פנוי. עם חברים מימי הגן הוא יצר קשר. כשהוא סיים לסמס לכל מי שרק אפשר, הוא נזכר שאני לידו, וגם אותי אפשר להטריד בזמן הזה בכל השאלות שהתשובה להם היא קריטית לאותו רגע. כמו איפה גרבי הריצה שלו, כי מזמן הוא לא מוצא אותם ואם לדעתי משקה סויה זה בריא. כל זה בזמן שאני מנסה להגיע למסקנה, האם חבל שהזמנתי את הפופקורן הגדול. מתנחמת שאם אני שותה קולה זירו, הגוף מבין שאני בדיאטה, אז הוא לא סופג את השומן שבפופקורן. בכל אופן זה מה שהדיאטנית שבלבי אומרת. אגב אני משלמת לה מלא כדי לומר לי את זה, אז לא מומלץ שתנסו את זה בבית.

נ.ב. שלומי יקירי, זה שהיית הגבר היחידי באולם, לא אומר שהשתגעת, זה רק אומר שהאחרים קצת יותר שפויים.

מאחלת לכם משירו של שלום חנוך
'שתהיו אל אחרים,

כמו שאתם אל עצמכם,

שתתברכו במה שיש,

ושתשמחו בחלקכם'

שבת של שקט