מאת אבי נחמני

יש רגעים שבהם נדמה שהחברה הישראלית מתקדמת, ואז מגיעה מערכת בחירות ומחזירה אותנו עשרות שנים לאחור. במקום לדבר על ביטחון, יוקר המחיה, חינוך ועתיד ילדינו, אנחנו שוב מתווכחים על מוצא, מבטא, מסורת ובעיקר על שאלה אחת מקוממת: מי כאן ראוי להיחשב אינטליגנטי, ומי צריך להוכיח שהוא מסוגל לחשוב לבד בכוחות עצמו?
השד העדתי מעולם לא נעלם. הוא פשוט מחליף צורה. לפעמים הוא מתחפש להומור, לפעמים לביקורת פוליטית, ולעיתים הוא עולה לשידור באולפן טלוויזיה, עטוף בביטחון עצמי ובתחושה שהכול מותר בשם המאבק הפוליטי.
הסערה סביב דבריו של ינון מגל ממחישה עד כמה נמוך עלול השיח הציבורי להגיע. בתוכנית "הפטריוטים" כינה מגל את גדי איזנקוט "קוף", ובדבריו התייחס גם לטענה כי גורמים אשכנזים אליטיסטיים עומדים מאחוריו ומפעילים אותו. נוכח הסערה שעוררו דבריו, ניסה מגל להסביר את דבריו וציין כי השתמש במילה 'קוף' כמושג מעולם הפשע במשמעות של אדם היינו 'קוף' המופעל בידי אחרים, ולא מתוך כוונה להתייחס למראהו של איזנקוט.
אי אפשר להתעלם מהבעייתיות שבשפה שנבחרה. כאשר דימוי מבזה משתלב בדיון פוליטי שבו מודגש גם מוצאו של אדם, מתעוררת שאלה מוצדקת על המסר שנקלט בציבור. מותר לבקר את איזנקוט. מותר לערער על שיקול דעתו, על עמדותיו ועל התאמתו להנהגה. אבל מדוע צריך להשפיל אדם כדי לבקר אותו? ממתי הפך הכינוי המעליב לתחליף לטיעון ענייני?|
אגלה לכם סוד קטן. לא כל מצביעי נתניהו הם יוצאי עדות המזרח, ולא כל יוצאי עדות המזרח מצביעים לנתניהו. אולי ישמע הדבר לפלא, אך גם בקרב מצביעי הליכוד יש גם אשכנזים, גם בעלי השכלה גבוהה, אנשי עסקים ואזרחים מכל שכבות החברה המצביעים מתוך תפיסת עולם אידיאולוגית וערכית מאוד ברורה, ברוח האב המייסד ז'בוטינסקי ולא רק מתוך נאמנות למנהיג, גדול ככל שיהיה.
דמוקרטיה בריאה זקוקה לביקורת חריפה, לוויכוח ולשאלות קשות. אבל היא זקוקה גם לקו אדום: מוצא, צבע עור, מבטא או מסורת דתית אינם מדד לערכו של אדם. הציבור המזרחי אינו זקוק לפטרונים שיסבירו לו כיצד להצביע, וגם לא לפוליטיקאים שנזכרים בזהות שלו רק כשהדבר משרת אותם. הוא זכאי לכבוד, לשוויון ולביקורת עניינית — בדיוק כמו כל ציבור אחר.
אותו כלל חל על כולם. לא צריך להגן על אדם מפני כל ביקורת רק משום שנפגע, אך גם אסור להפוך את הפגיעה בו לבדיחה או לכלי לגיוס קולות. לקראת הבחירות, כל מועמד, פרשן ואיש ציבור צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם הדברים שאני אומר מסייעים לציבור להבין את המציאות, או רק מעמיקים את העלבון ואת השנאה? מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתווכח בקלפי ובו בזמן לסמן אזרחים אחרים כפחות חכמים, פחות ראויים או פחות ישראלים. הגיע הזמן להוציא את השד העדתי מהקמפיין — לא כדי להשתיק את העבר, אלא כדי להפסיק לשעבד אליו את העתיד.
מנאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, דרך מנשקי הקמעות של יאיר גרבוז ועד ההתבטאויות האחרונות של ינון מגל וגליה אלבין — השמות מתחלפים, המחנות מתחלפים, אבל המבחן נשאר אותו מבחן: האם אנחנו מסוגלים לחלוק איש על רעהו מבלי לבזות אחד את השני ? האם אנחנו מסוגלים לחלוק זה על זה מבלי לרדת לפסים אישיים/עדתיים?
בינתיים כפי הנראה, התשובה היא לא.
                                                             לתגובות: nachmanipr@gmail.com
         ____________________________________________________________

הכותב הוא דובר הפדרציה של יהדות מרוקו