אני רוצה לפרגן לשלומי על כך שהוא זוכר מה הילדים שלנו אוהבים לאכול. בעיני זה מאוד יפה שהוא זוכר דבר כזה. כבר כמה שבועות שאני רוצה לפרגן לו ולא הסתייע בידי, אז כשמגיע פרגון מגיע!
הוא זוכר שדנדוש אוהב בטטה.
הוא גם זוכר שדנדוש לא אוהב תפוח אדמה ובטטה כן.
ושדנדוש אוכל בטטה ולא תפוח אדמה.
את כל זה הוא זוכר ורק את זה.
את הנעליים שקניתי בחודש שעבר הוא גם זוכר. גם את ההצהרה שלי, שעכשיו יש לי מספיק נעליים.
את זה הוא זוכר מצויין.
אל תכעסו, גם אני טועה לפעמים בבחירת מילים. תאמינו לי שמאז אני מתחרטת ועושה חשבון נפש נוקב.
אבל זה שאני לא יכולה לנשום בקרבת טונה ומצהירה על זה מאז שאנחנו מכירים, זה הוא לא זוכר. הוא גם לא זוכר ששושקה כבר לא אלרגית לשומשום ולבננה, זה סתם עושה לה לא טוב בגרון.
אבל אמירה שהוצאה מהקשרה על נעליים זה כן.
ואני, בהכנת ארוחת הערב, משתדלת לזכור מה כל אחד אוהב, כדי שלפחות יהיה להם משהו אחד להתפנק עליו. זוכרת שדנדוש אוהב סטייק שהכל אדום בפנים, שושקה פחות ואופירפיר בכלל לא אוהב. אני גם זוכרת שאופירפיר אהב תקופה מסוימת קציצות אבל הוא מיצה את זה ועכשיו הוא מעדיף בולונז. שושקה בכלל לא אוהבת בולונז, היא מעדיפה קציצות. אבל זה תלוי איך אני מכינה אותן. שבוע שעבר היא אהבה מאוד בכל צורה אבל עכשיו ברוטב, לא עובר. אופירפיר אוהב עוף יבש ושושקה עם מלא מלא רוטב מתוק. דנדוש ושושקה אוהבים דג ואופירפיר בכלל לא אוהב. הוא תני לו חזה עוף עם מלא בצל והוא עף. ודנדוש לא יכול לסבול בצל.
ובזמן שאני מתלבטת מה להכין כדי שכולם יהיו מרוצים, שלומי קורא עיתון.
מה אתם רוצים שהוא יפספס משהו מאירועי השבוע?
אחר כך אי אפשר לקרוא כי כבר יתחיל משחק שמונדיאל.
אבל אתם מסיתים אותי מהנושא והכותרת להזכירכם, היא פינת הפרגון. אז אני מפרגנת ולא יזיק גם לכם קצת.
ובשעת ארוחת הערב כשאני שמה מכל טוב, שלומי עף על עצמו ומדגיש בפני כווולם איך הוא זוכר שדנדוש אוהב רק בטטה.
רק 16 שנים וכבר הוא זוכר שדנדוש אוהב בטטה.
בן זוג עם זיכרון פנומנלי יש לי.
והילדים, שכל כך מתלהבים שאבא שלהם זוכר משהו בענייני האוכל שלהם, עפים עליו בחזרה ומפרגנים לו, מי שישמע. שכחו מי הכינה לכל אחד מאכל שהוא אוהב ותכף חוטפת ג'ננה.
ואני, שואלת את עצמי איפה שכחתי את ה- א' ב' של ג' ד' בפוליטיקה של היחסים, או בקיצור, איך לעשות כלום עם הרבה רעש ולהיראות כאילו עשית המון.
מלקה את עצמי, שלזכור מי אוהב מה לאכול אני זוכרת, אבל להפיק לקחים לא. נזכרת איך אירחתי שני אחיינים תאומים קטנים. סוף שבוע שלם פירפרתי ותרומתו של שלומי הסתכמה בללמד אותם לומר שלומי המלך. וכך יצא שכשחזרו הביתה לאמא'שלהם, הם סיפרו לה על שלומי המלך. המשרתת נשכחה.
אבל אל דאגה, בפעם הבאה, אין תפוח אדמה או בטטה. אני אכין אורז ופתיתים ואז נראה אותו מתמודד עם השאלה מי אוהב מה. זה בכלל יבלבל אצלו את כל הגלגלים בראש. ואם ירגיז אותי עוד יותר, אכין אורז לבן ואורז אדום, ואז נראה אותו עף.
אבל אני לא באמת אעשה לו את זה, כי אני לא טיפוס מתחשבן ונוטר טינה.
האמת שדווקא כן.
אני פשוט לא יודעת להכין אורז אדום.
אז אני מפרגנת מכל הלב למתוק שלי שמשתדל לקחת לי את כל הקרדיט ולשמור עליי מחוץ לאור הזרקורים. ככה גם אם משהו נשרף לי, הם ממילא חושבים שזה אבא הכין. ובינינו, מה אישה צריכה יותר מבן זוג מגונן ששומר עליה ככה?
ובתמונה… מלימון נכין לימונדה
שבת של שלום J