מאת חנן זיסו

שנת תשפ”ו נפתחת והלב, כמו היומן, חצוי. מצד אחד – ציפייה להתחלה חדשה: יומנים, ילקוטים, חיוכים של ילדים בבוקר הראשון ללימודים. מצד שני מציאות כואבת. 11 חודשים למלחמה, מאות אלפי מפונים שעדיין לא חזרו לביתם, ויותר מכל – עשרות חטופים שעדיין לא שבו אל משפחותיהם.
השנה הזו אינה שנה רגילה. היא שנה שמתחילה עם כאב בלב הלאומי, אך גם עם אחריות מוסרית, חינוכית וערכית להמשיך לחנך את הדור הבא לאור, לתקווה ולערבות הדדית.
החינוך פוגש השנה את התלמידים בתוך מציאות קשה, אך גם עם פוטנציאל אדיר לריפוי. הכיתה היא המקום שבו נלמד על גבורה, נדבר על בית, נבין מה זו משפחה – ונזכיר שוב ושוב שחייבים להחזיר את החטופים. זו לא עמדה פוליטית זו חובה אנושית.
בתוך כל זה, כולנו מתפללים לשנה של שקט. שנה שבה נוכל לבנות מחדש את האמון, את השפיות, את הבתים בצפון ובעוטף, ואת הלבבות של הילדים שלנו. שנה של תקווה שיחזרו כולם.
כי לפתוח שנה, זה גם לבחור לא לוותר. על החינוך, על הערכים, ועל התקווה.
השבוע האחרון היה קשה במיוחד עם נפילת חיילים, פיגוע בירושלים, והמשך המלחמה שעדיין לא נראית סופה. הכאב כבר עמוק, השאלות כואבות, והתחושה שמלווה רבים היא של עייפות, דאגה וחוסר ודאות.
אז לאן זה הולך?
האמת איש לא יודע בדיוק. ההנהגה הכושלת שלנו לצערנו מדברת על המשך הלחימה, על מאבק מתמשך, על שיקום ועל תקווה. אבל בשטח משפחות נשברות, קהילות ממתינות, והציבור מחפש תשובות.
ומה עושים אנחנו?
ממשיכים לקוות ולדרוש את החזרת החטופים.
מחזקים את המשפחות השכולות והפצועים.
לא מוותרים על שיח, על חינוך, על חיים. זה לא קל, אבל בתוך כל הכאב אסור לנו לוותר על הרוח.
השבוע האחרון עם נפילת חיילים נוספים, הפיגוע הקשה בירושלים והמשך הלחימה בעזה מעמיק את תחושת השחיקה, הכאב והדאגה הציבורית.
לאן זה הולך?
נראה שישראל עומדת בצומת בין המשך הלחימה למען מטרות לא ברורות (פירוק חמאס, החזרת החטופים מה בדיוק?), לבין לחצים פנימיים ובינלאומיים שמבקשים לראות אופק מדיני וסיום המערכה.
האתגר הגדול הוא שמצד אחד הציבור עייף ורוצה שקט – ומנגד, רבים מרגישים שאת המלחמה צריך להפסיק עכשיו, היא לא משיגה את מטרותיה.
ההנהגה הצבאית והפוליטית תצטרך לקבל הכרעות קשות בקרוב: האם ממשיכים לעומק רפיח או מאטים כדי לייצב?
והשאלה הכי כואבת: מה עם החטופים?
הם בלב השיח הציבורי וההרגשה היא שעד שלא יחזרו, אין סיום אמיתי למלחמה.
ענת אנגרסט חשפה השבוע במוצא”ש בירושלים בעת שצעדנו כולנו איתה ועם כל משפחות החטופים את השיחה עם קצין השבויים והנעדרים ״הודיעו לי שמתן שלי בסכנת חיים מיידית״.
ענת אנגרסט, אימו של מתן אנגרסט קרעה לגזרים את הנאום המתוכנן בעצרת ירושלים והשמיעה את שיחת הטלפון שקיבלה מצה״ל – ״ראש הממשלה החליט לבצע נוהל חניבעל במתן שלי. על החטופים כולם. זו לא סיסמה – זו המציאות.
ראש ממשלה, אבא לילדים, אתה מפריד ביני לבין מתן, בין מתן לחופש שלו, בין החיים למוות שלו ! זה לא איום, ראש הממשלה, אם יקרה לבן שלי משהו אתה תשלם על זה, זו מילה של אימא!״
הקלטת השיחה של ענת אנגרסט עם קצין השו״ן: ״זה אומר שהסיכון כבר עלה בימים האחרונים כתוצאה מהפעילויות של צה״ל טרום התמרון. והוא במגמה של סיכון גובר מול העצמת התמרון זה מה שזה אומר. זה נכון לגבי כל מי שנמצא בחטיבה הזאת״.
הכותב יועץ תקשורת ואסטרטגיה, מרצה ומורה לתקשורת חבר מועצת קרית טבעון לשעבר.