מאת חנן זיסו

פרס אופיר, פרס הקולנוע הישראלי, הפך בשנים האחרונות לסמל לשיח חוצה מגזרים ולעיתים אף מפלג. מה שאמור היה להיות חגיגה של היצירה המקומית, הפך לוויכוח טעון: האם הקולנוע הישראלי מייצג את החברה כולה? או רק מגזר מסוים, עם אג'נדה ברורה?

הטענות חוזרות על עצמן: הפרס "מוטה פוליטית", הסרטים הזוכים "שמאלניים", "מייצגים דיכוי או אנטי-ציונות", ולעיתים כלל לא מדברים אל הצופה הממוצע. מנגד, היוצרים טוענים: תפקיד האמנות הוא לשאול שאלות, לא ללטף. ביקורת היא חלק בלתי נפרד מהחופש האמנותי גם אם היא לא תמיד נעימה לאוזן.

בתווך הציבור. אוהבי קולנוע שמרגישים שהיצירה כבר לא מדברת את השפה שלהם. יוצרים מהפריפריה, מזרחים, דתיים, חרדים, שמדירים רגליהם מהתעשייה כי מרגישים שאין להם סיכוי "לזכות", לא רק בפרסים אלא גם בכניסה למועדון.

אז מה הפתרון?

בשנה האחרונה, בעקבות הביקורת הציבורית, החלו שינויים:

• הרחבת הוועדות המקצועיות ליותר נציגים ממגזרים שונים.
• פתיחה למסלולים אלטרנטיביים של סרטים דוקומנטריים וקהילתיים.
• שיח מתמשך עם אנשי תרבות, ממשלה ויוצרים מהשוליים, כדי להבין איך יוצרים קולנוע שמחבר ולא מפלג.

וקדימה?

הקולנוע הישראלי תמיד היה מראה לחברה. הוא שיקף את המתחים, המורכבויות וגם את התקווה כדי שהוא ימשיך לפרוח, אנחנו צריכים תעשייה פתוחה, מגוונת, שמעודדת גם יצירה נוקבת וגם יצירה שמרימה ומאחדת.

החזון קדימה כאמור: פרס אופיר שיזכה בו סרט שמרגש את כל שכבות החברה. שיידע להיות גם אמנותי, גם חכם וגם של כולם. זה לא בשמיים, רק צריך להקשיב ולתת מקום לכולם.

הקולנוע הישראלי הוא הסיפור שלנו. של כולנו.

כאמור בשנים האחרונות, פרס הקולנוע הפך לשדה קרב. פוליטיקה, ייצוג, שיח מפלג. האם הקולנוע שלנו שכח את מי שהוא מייצג?

הגיע הזמן לשנות.
לקולנוע שפותח דלתות. שמכיל קולות. שמרגש את כל המדינה.

פרס אופיר לא רק לשמאל, לא רק לימין. לכולנו.

עתיד הקולנוע הישראלי מתחיל בפתיחות, הקשבה, ואור על המסך שכולנו רואים בו את עצמנו.
קולנוע ישראלי חדש מייצג, מחבר, מרגש.

הכותב מרצה ומורה לקולנוע ותקשורת, יועץ תקשורת ואסטרטגיה, חבר מועצת קרית טבעון לשעבר ומועמד מפלגת הדמוקרטים לכנסת.