אבי נחמני

“ויצא יעקב מבאר שבע..” (כח, י)
הגאון רבי יוסף משאש זצוק”ל מביא רמזים רבים על הפסוק הזה.
בתשובה לשאלה שקיבל מהרב יעיש מלכא זצ”ל, משיב הרב משאש מתוך ספרו ‘אוצר המכתבים’:
“הצדיק בעודנו חי הוא שרוי תמיד בחרון אף של יצר הרע, המבקש לטרדו מן העולם בראותו רב טוב הצפון לו לעולם הבא.. ונוכל עוד לקרוא העולם הזה באר שבע, כי הבחירה ביד האדם לצאת ממנה כשהוא שבע, מהטוב או מרע. עוד ידוע שהנשמה נקראת בשם יעקב ולכן נקראים בני יעקב ובני ישראל שכל הנשמות תלויים בו.
וזהו שרמז הכתוב ויצא יעקב שהיא הנשמה, מבאר שבע – העולם הזה, וילך מעליו חרנה, היינו חרון אפו של יצר הרע (שחרר מעליו את יצר הרע), ויפגע במקום – הקב”ה שהוא מקומו של עולם. וילן שם – תחת כנפי השכינה. כי בא השמש – דהיינו שם תזרח עליו שמשו ואורו של בורא עולם, ויקח מאבני -שהם התורה והמצוות המונחים בעולם הזה כאבנים וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. ומי לוקח אותם? המקום-הקב”הץ. וישם מראשותיו – של הצדיק שעושה אותם עטרה על ראשו. וישכב במקום ההוא – שם מצא לו מנוח מתלאותיו בעולם הזה. ויחלום – רוצה לומר נתחזק, החלים ממכאוביו. סולם מוצב ארצה -זכותו של הצדיק מגינה על יושבי הארץ. וראשו מגיע השמיימה – לבקש רחמים עליהם. והנה מלאכי אלוקים – שנבראו מזכויותיו. עולים – לבקש רחמים על ישראל ויורדים – לשמר עליהם מכל רע. והנה ה’ ניצב עליו – להשתעשע איתו. ויאמר אני ה’ אלקי אברהם אביך – שראוי אתה יעקב להיקרא בנו של אברהם והארץ – שאתה שוכב עליה, שמצאת בה מנוחה. לך אתננה – להתענג בה וגם לזרעך אחריך שילכו בדרכיך הטובים. כמאמר רבותינו “זכות אבותם מסייעתם”. עד כאן לשון הרמז הנפלא של הרב יוסף משאש.
“וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן ..ויצק שמן על ראשה” (כח, יח)
והרי בפסוק טז’ כבר נאמר “ויקץ יעקב משנתו…”, אם כן מה העניין לחזור שוב “וישכם יעקב בבקר”?
משיב על כך רבי גבריאל מייארא זצ”ל בספרו ‘נחלת גבריאל’ שוודאי שיעקב התעורר משנתו לפני עלות השחר “אלא שהמתין מהלקים מצבה בלילה, מפני שמצבה במקום מזבח והלכה היא שאין בונים בית מקדש בלילה (שבועות טו’) ועל כן המתין להקימה עד הבוקר.
“טעם נוסף הוא מפני שיצק שמן על ראשה ואיתא בגמרא שאין קרבן נסכים בלילה (זבחים צח’)”. ולכן לאחר שיעקב כבר הקיץ משנתו אזי וישכם יעקב בבקר. לשון זריזות והקדמה לקראת הבוקר לבנות מזבח וניסוך השמן.
“לחם לאכול ובגד ללבוש” (כח, כ)
באמצעות פסוק זה מלמד אותנו יעקב את מידת ההסתפקות במועט. בסך הכל הוא מבקש מהקב”ה לחם לאכול ובגד ללבוש.
ושואלים חכמים. וכי אנו לא יודעים שלחם אוכלים ובגד לובשים ? אלא לומר לך יש אנשים שעל אף עושרם וממונם לא מסתפקים במה שיש להם ומבקשים עוד. כאן מלמד אותנו יעקב על מידת ההסתפקות במועט. לחם לאכול ובגד ללבוש – לא מעבר לזה.
“ותאמר לה המעט קחתך את אישי…”
(ל, טו)
בשלושה נאמר “המעט”. רחל – “המעט קחתך את אישי”, קרח – “המעט מכם”
(במדבר טז, ט),
דתן ואבירם – “המעט כי העליתנו”
(במדבר טז, יג)
הגאון רבי מסעוד בן שבת זצוק”ל מחכמי קזבלנקה מבאר בספרו ‘עונג שבת’ את פירוש שלוש המידות שמובאות במילה ‘המעט’.
אומרת המשנה: “רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם” (אבות ד, כא). הנה ברחל היתה מידת הקנאה “ותקנא רחל באחותה” ובהמשך קינאה גם בדודאי ראובן. לכן נענשה ומתה בקיצור שנים עוד לפני לאה שהיתה גדולה ממנה. בקרח היתה מידת התאווה. תאוה להיות כהן “ובקשתם גם כהונה” ועונשו שירד חי שאולה. בדתן ואבירם היתה מידת הכבוד שאמרו “כי תשתרר עלינו גם השתרר” ולכן נענשו גם קודם זמנם. “והנה כל אחת משלוש אלה כתיב בה “המעט”, שצריך אדם למעט בהם שלא יתקצרו ימיו” לשון רבי מסעוד.
שבת שלום!