מצד אחד ראש הממשלה – נפתלי בנט עם אוסף של טפיחות עצמיות על כתפיו ועל כתפי חבריו לקואליציה, בעיקר לפיד וליברמן ומהצד השני נתניהו, שניראה כמי שהתעורר משנתו לאחר מספר חודשים, עם טפיחות לפרצופה של הממשלה הלא מתפקדת, לדעתו, וניסה בזה אחר זה להדגיש את רשימת אי העשיה, ההכלה והכשלונות שלהם. היה ניכר כי בנט הגיע דרוך, אך לא מוכן, נחוש, אך ללא מסרים ותוקפן ללא תחמושת. משהו בנאומו שם ובנאומיו בכלל מרחף במרחב שבין חוסר בטחון, חוסר יכולת, חוסר מוכנות, משהו לא "מבושל" ברמת המסרים והכוון. שם הוא גם בחר להשתמש בטקטיקות של נתניהו והפתיע את כולם במבצע החשאי של המוסד לאיסוף מודיעין על רון ארד. גם בחשיפה הזו לא ברור היה למה, מה המסר, מדוע לחשוף וכמובן שאז החל הויכוח בין האם הצליח או נכשל המבצע שטוב היה שישמר מתחת לרדאר, בודאי כשאין שורה תחתונה של ראיה או תוצאה. מנגד נאומו של ביבי וזה כמו נואם מדופלם באוסף מסרים חדים וברורים כמעט והצליח לשכנע שהממשלה הזו הורסת כל חלקה טובה. וביבי עדיין כל כולו מושקע באיראן ומשוכנע שרק באמתחתו יש פתרון נכון לסוגיה האיראנית. נושא אחר נושא הוא תקף את התנהלותה של הממשלה והדגיש את מדיניות "ההכלה", שהפכה לאסטרטגיה של הממשלה הנוכחית. כמובן שאל מול שני השחקנים המרכזיים הללו שיחקו שם שחקנים/צעקנים רבים מצידי המתרס הפוליטי ובזה אחר זה זכו לקריאה שלישית מהיו"ר והועזבו מאולם המליאה, בין לבין זכינו לנאום הסובלנות ושמירת גבולות הויכוח של נשיא המדינה וכן יו"ר הכנסת שדאג לעדכן בסדר יומה של הכנסת במושב החורף וזאת תוך נזיפות בהתנהלות חבריה ובעיקר בועדותיה. בשורה התחתונה הצגה טובה שחקנים מצויינים וקהל שלא זכה לראות משהו אחר ושונה. לא היתה שם בשורה חזונית וראייה שתייצר אופטימיות מצד הממשלה הנוכחית ובעיקר ראשה וכמובן שההתקפה על תפקודה של הממשלה היה צפוי וביבי כמו ביבי עשה זאת עם יכולת גבוה מאוד של "שחקן מרכזי" בעל רטוריקה וורבליות המיוחדים שלו.

הקטל בכבישי ישראל ממשיך ותאונות הדרכים "מכות" במשפחות רבות ונראה כי מקבלי ההחלטות בתחום, לרבות הממשלה, עומדים חסרי אונים אל מול הנתונים הקשים. ביום רביעי שעבר הזדעזנו כולנו מהתאונה על כביש 89 בצפון בה נהרגו 5 בני אדם ועשרות נפצעו. בהרוגים נהג האוטובוס, שאגב נשגב מבינתינו איך נהג בגיל 76 מסיע אוטובוס ילדים ויש שמשוכנעים כי זה בסדר, ואמא ושלושת ילדיה ואלו תושבי מעלות תרשיחא. מתוקף תפקידי הייתי מעורב בפרטים מהרגע הראשון בכל הקשור בטיפול במשפחה. צוותי רווחה, פסיכולוגים, בריאות הנפש, מערכת החינוך וכל גורם שיכול היה לסייע בטיפול בטרגדיה הנוראית. אמא צעירה וגוזליה בני ה – 15, 11 ו-5 נהרגו ואב המשפחה פצוע קשה. ישנם אירועים שלא ניתן להתכונן אליהם לראות אב קרוע מאובדן נוראי, סבים וסבתות שאיבדו את נכדיהם ובזה אחר זה נקברים, אחיינים, דודים, שכנים, חברים ותושבים מן הישוב ואף אחד לא מצליח לעכל ולהבין את גודל האסון הנוראי. משהו קיצוני ללא פשרות צריך להיעשות, על מנת להחזיר לכולנו את השפיות בכבישי ישראל, משהו שישנה את כללי המשחק מן היסוד. לא נהג שיכור, לא פזיזות, חוסר זהירות, משחקים בפלפון וגם גילו של הנהג יעצבו לנו את כללי הנהיגה בכביש. המדינה חייבת לעשות משהו אחר ושונה הקשור לרגולציה, לתרבות הנהיגה, ללקיחת האחריות וכמובן בשיפור התשתיות בכביש ישראל. לא ניתן לפעול רק דרך אכיפה וענישה מחמירה חייבים לעשות פה משהו הוליסטי, רחב היקף עם משאבים לאומיים רבים. הייתי שם ועדיין אנו מלווים את המשפחות באסון שפקד את המשפחה ממעלות תרשיחא, אין נחמה ואין מילים לתאר את הטרגדיה המזעזעת ולכן פעולה חייבת להיעשות, על מנת לחסוך מכולנו את הזעזועים הבאים באסונות בכבישי ישראל.