חול המועד פסח הוא זמן איכות משפחתי, האביב הגיע, הירוק מוריק, המים זורמים, השמש "משקרת", הילדים בחופש ולכולם נותר לחצות בשלום את ליל "והגדת לבניך…", לחלק את פרס האפיקומן, לשיר את שירי ההשתנות והחירות, להבעיר את המנגלים, לצרוב נכון את הבשר ולהיות ערוכים כמו ישראלים טובים לצאת לטיולי הפארקים ברחבי ישראל. לשמחת כולנו חזרו הדיווחים המרגשים במדיות על סגירת הפארק הזה וההוא והפעם לא בגלל "צבע אדום" או נסיבות ביטחוניות אחרות, אלא בגלל שהפארק התמלא עד אפס מקום על ידי עם ישראל. זהו הביטוי ההולם ביותר של חזרה לשגרה, הצפון ואתריו מלא עד אפס מקום ובכל משעול ברגבי המולדת קם והתהלך בתרמיל ובמקל המטייל בארץ ישראל. אין שמחה וביטוי לחירות יותר מאשר ההמונים שגודשים כל מקום ואתר ומשמחים את כולנו. זהו עם הכמהה לחירות, האוהב את אדמתו, המייחל לביחד לאומי באתרי הארץ הזו, העם למטה לא מבולבל הוא בוחר בדרך הזו כדי לבטא את האהבה לכל נתיב, מרעול וצבעוניות האביב. החוויה המשפחתית הזו והלאומית הייתה חסרה לכולנו וכיאה לעם שוחר חירות, שלום ושבט/תיות ה"התפרצות" הגיעה והביחד שוב מנצח. כמה כיף לראות את ה"צבעוניות" הלאומית שלנו מותירה בשבילי ישראל את המחלוקות והשוניות מאחור. מראות של תלמידי ישיבות לצד חבורת עירוניים חילוניים, חובשי כיפות, עובדי אדמה, כפריים, יחפנים, חיילים ועוד קבוצות קבוצות של כל הקשת הישראלית, הם חלק מהעוצמה שבאה לידי ביטויי בטיולי השטח, במוזיאונים, באתרי המורשת, בפארקי קק"ל ובכל פינה בארץ הזאת ושם יש רק ברכת "מועדים לשמחה…" והפוליטיקה נשארת "יתומה" בכבישים הסואנים וברחובות הערים. כולנו נדרשים למאמץ אישי קטן וביחד נהפוך למאמץ לאומי גדול בכדי לדעת ולשאת על כפיים את יופייה של הארץ הזאת, את נופיה האנושיים המרהיבים, את הססגוניות התרבותית. גיבוריה שחרפו נפשם ציוו לנו בדמם שנספג באדמות הארץ הזו, שנעשה הכל לאיחוד השורות בשדות הירוקים, במרחבים הפתוחים, ברחובות הערים ובימים המורכבים והקשים בכדי לשמור על המולדת ובעיקר על אחדות העם וחובתינו לשאת על כפיים את המשפחות השכולות.

בחג הזה בחרתי לוותר על כתיבה על המפלג והמתסיס ביננו, על מאבק איתנים בדמוקרטיה שלנו, על תזוזות "טקטוניות" בין הרשויות הלאומיות, והיה על מה לכתוב וכל יום הביא איתו את הכותרת המסעירה החדשה והמדיות השונות דאגו ל"נפח" זאת בשעות שידור אינסופיות בכדי לחולל וכחנות שלרוב היא חסרת כל ערך ובעיקר יוצרת קיטוב וריחוק. בחג הזה ראיתי את המטיילים השונים בטבע הישראלי, את הרוחצים בחופים המרהיבים, את הפארקים המלאים, את השווקים הצבעוניים ובכולם היינו כולנו ווואלה הצלחנו להשאיר "בבוידעם" של החמץ את כל אוסף המילים המתריסות ולהנות משעות וימים של נחת לאומית. ראיתי באחת התמונות בטיולים האינסופיים זוג הורים נושאי דגל עם צילום, כנראה של בנם, והכיתוב "רק האור יוכל לחושך ורק האהבה תוכל לשנאה" וזהו  הביטוי החזק ביותר לכמה אנחנו העם יכול לעשות בכדי ל"כבות" את להבות השנאה , בכדי להשתיק את זעקת הקיצוניים, בכדי להחזיר את הפוליטיקה למקומה הראויי ולא למרחביה המשחיתים. הכוס של כולנו היא מלאה בהישגים אישיים, קהילתיים ולאומים ונכון יהיה שנעצים את החלק המלא בכוס הלאומית ונדע להמשיך למלא את החלק הריק בשיח נכון על הישגי העם, על גבורת הלוחמים, על עוצמות חברתיות ועל הצלחות אינסופיות שעמי העולם פוערים פה נוכח.

בעוד רגע נגלוש לתוך המימונה שקיבלה את מעמד החג הלאומי השמח ביותר ובצהלולים נרקד, נפזם, נאכל מן המתוקים ונברך בברכת "תרבחו ותסעדו"  ובתרגום חופשי רווח והצלחה בצורה הכי פשוטה, הכי אמיתית, אבל במלוא המתיקות והאירוח מכל טוב הארץ הזאת ובעיקר המתוק שבה. כך נכון שנדע להכיל ולחבר בתוכנו את קיבוץ הגלויות מהתרבויות השונות ונדע לכבד את הפשטות הלאומית, את השווה שלנו ולהדביק את החסר לפיסה לאומית אחת עם שונויות!

ידידיי ורעיי החג, החגיגות, הביחד, השונות התרבותית המופלטה והמתוקים חייבים לתפוס יותר נפח ומקום ביומיום שלנו ולהנגיש את שמחת שבט/ת אחים ואחיות יותר בשגרת חיינו וטוב יהיה שנעניק יותר תשומת לב והתבוננות למלא שבתוכנו!