הדינמיקה במזה"ת, בכלל ומאז ה – 7/10 בפרט, תמיד היתה בקצב מהיר והעולם הביט על המרחב הזה כמעבדה ביטחונית, סוציולוגית, כלכלית ועוד, אך אין ספק שהשינויים הטקטונים בשנתיים האחרונות מובילים למזרח תיכון חדש/אחר. כעת על הפרק השינוי הצפוי באימפריה האיסלאמית של איראן שנמצאת בתקופת השפל המשמעותית ביותר שלה מיום המהפכה החומייניסטית. הימים האחרונים מלמדים שהעם כבר לא מוכן לקבל את ההתפרקות הכלכלית, את ההשתלטות האיסלאימסטית, את הנוקשות של גופי הביטחון, את חוקי השריעה ואת הפערים בין המעמדות וכל אלו הביאו לנקודת שבר. איבוד הרסן בולט יותר מכל הניסיונות הקודמים של המחאות ברחובות. קריסתה של איראן בביטחון הפנים מגיע אחרי קריסה אסטרטגית של תפיסת הפרוקסי ופיתוח "צבאות" מחוייבים בכלל המזה"ת שיצר להם ביטחון עצמי מופרז שהנה הם משתלטים על הנכסים שסימנו בתוכם ישראל. מלחמת התקומה חייבה את מדינת ישראל לשנות אסטרטגיה ולפעול לפגיעה אנושה בכל הארגונים הנתמכים על ידי איראן. החמאס, החיזבאללה, החות'ים, המיליציות בסוריה, אסד הבן, המיליציות בעיראק ובזה אחר זה הארגונים הללו נפרדו מנכסים מהותיים ולא יכלו לשרת את איראן ביום פקודה. במלחמת "עם כלביא" חוץ מאמפטיה אף מניה לא פעלה בהתאם לציפיות בעליה האיראנים וכמו בבורסה מחירן קרס והמגמה השתנתה ל"מוכרים בלבד". העם האיראני זיהה כמו רבים את החולשה הזו ויחד עם בעיות קשות מאוד בבית החליט שזו שעת כושר להוביל לשינוי מגמה פנים איראנית והימים האחרונים מעידים אף שהמוטיבציה לחולל מהפכה שלטונית גברה. העם נמצא בנקודת אל חזור ופועלים תחת הנחה שהפעם ניתן להשיג הישג משמעותי. העדויות, על אף חסימת התקשורת מלמדות על הוצאות להורג ללא אבחנה המספרים הרשמיים מדברים על אלפים בודדים, אך ישנן עדויות שמייצרות תמונה קשה מאוד של עשרות אלפים הרוגים ועוד רבים מאוד פצועים ועצורים. מנהיג האופוזיציה מנסה בכל כוחו ל"תדלק" את המוחים ומתחנן בפני הנשיא האמריקאי לפעול ולסייע למוחים בהתאם להבטחתו. מעל פני השטח ניראה כי המנהיגות באיראן שולטת במצב ומתנהלת באופן רגוע יחסית, אך התמונה שמתבהרת אט אט היא כי איראן נמצאת בכאוס, חוסר שליטה ואף בפאניקה. עולה שנבחנות שם אופציות שבעבר לא הונחו על השולחן. כהרגלה ההנהגה מנסה שוב לשדר לעם כי מדובר בקומץ של טרוריסטים שמופעלים על ידי ישראל וארה"ב ואלו יטופלו והשקט יחזור. הם מנסים להנמיך את ההישג של העם האיראני דרך מניפולציות תקשורתיות, חסימת ערוצי תקשורת והזרקת דיס אינפורמציה, אך ברור להם שהפעם זה שונה. המחאה היא בכל רחבי איראן, ההמונים מצטרפים עוד ועוד, כמות ההרוגים, התעוזה של המוחים, פגיעה בנכסי שלטון ובחלק מהמקומות מתחילה להתגלות מגמה של לוחמים ובעלי תפקידים רשמיים ש"חוצים את הקווים". לאן המצב מוביל ומה האופציות שיש על השולחן:  האופציה הגרועה ביותר לעם האיראני היא שההנהגה תצליח לפגוע אנושות במוטיבציה שלהם והשקט יחזור למקומו ואז ההנהגה תבוא חשבון עם מנהיגי המחאה והפורעים. אפשרות נוספת שההנהגה "תפזר" סוכריות והבטחות ותצליח להרגיע את המוחים ולהכיל את האירועים עד להשבת השקט. אפשרות נוספת שהמוחים ששילמו כבר מחיר כבד ימשיכו עד לשינוי מהותי בשלטון האיראני והחלפת בעלי תפקידים רבים לרבות חמינאי. האפשרות המשמעותית ביותר שלה מייחל העם היא מהפכה שלטונית חברתית שתוביל לחזרת השלטון הפהלוי. העם באיראן "מתודלק" כעת בעיקר ממוטיבציות פנימיות ומעט מזריקות מרץ של בנו של השאה האחרון – רזא כורש פהלוי ויותר מכל מהתקווה, שטראמפ נותן להם בהכרזה שהוא כבר בדרך להתערבות. הימים הקרובים הם הדרמטיים ביותר להבנה לאן אנו פונים ובהחלט התערבות ארה"ב יכולה להיות נקודת מפנה דרמטית שתוביל למיטוט האימפריה האסלאמית של איראן ולמזרח תיכון שונה מהותית.

במקביל להרבה עיסוקים ביטחוניים דרמטיים שמתחוללים סביב ישראל הסוגיה המרכזית היא כיצד נכון יהיה לפעול. האם באופן ישיר כנגד איראן, האם לפגוע אנושות בחיזבאללה או האם לתקוף את החמאס על הפרות ההסכם עד כה. לעת עתה הבחירה היא מדוייקת וטוב שישראל מגבירה מוכנות, אך לא מושכת את תשומת הלב מהמחאות המהפכניות באיראן. בתוך כך במקביל כמובן שה"עימות" הפנימי בין הרשויות ממשיך במלוא עוצמתו וכעת על הפרק בג"צ בן גביר שזכה לחו"ד נחרצת של היועמ"שית.

ידידיי ורעיי מוכנות גבוהה לכל תרחיש קיצוני ללא פעולה אקטיבית היא בחירה נכונה בעת הזו וכולנו מתבוננים בהשתאות בגבורת העם האיראני שצמא לימים של חופש אחרי עשרות שנים של דיכוי.