ככל שימי הלחימה מתמשכים עולה לדיון שאלת היום שאחרי וכולנו יחד מחפשים לראות, לשמוע, להבין את התקוה והאם יש על מה להתבסס. בימים האחרונים עסקו המנהיגים – חברי הכנסת – השרים – חברי הקבינט באישור התקציב הלאומי ואולי דוקא ממנו צריכה לבוא הבשורה, צריך לבוא השינוי באשר ליום שאחרי, אך שם ראינו שוב שלכספים יש […]
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- אמא ישראלית!
ככל שימי הלחימה מתמשכים עולה לדיון שאלת היום שאחרי וכולנו יחד מחפשים לראות, לשמוע, להבין את התקוה והאם יש על מה להתבסס. בימים האחרונים עסקו המנהיגים – חברי הכנסת – השרים – חברי הקבינט באישור התקציב הלאומי ואולי דוקא ממנו צריכה לבוא הבשורה, צריך לבוא השינוי באשר ליום שאחרי, אך שם ראינו שוב שלכספים יש "צבע" ופחות לאום, יש להם יעד ולא מטרה, יש אותם במזוודה והיא לא "שקופה" וכאן הגדילה השרה – סטרוק לומר "תקצצו במענקי משרתי המילואים שם יש הרבה כסף…". ישראל ביום שאחרי זקוקה לרביזיה כוללת בחשיבה הלאומית האסטרטגית שתצטרך להיות מתורגמת לסדרי עדיפות לאומיים ברורים. חשבנו לרגע בתמימות או בזחיחות ייתר תחת קונספציה שקרסה, שהנה הביטחון אינו בסדר העדיפות וביום ה – 7/10 התפיסה הזו קרסה. הביטחון הלאומי "חטף" מכה אנושה ויחד איתו הכבוד הלאומי של כולנו מצא עצמו בשפל חסר תקדים. כולם מחפשים תמונת ניצחון משהוא שישיב לנו ולו מעט מהכבוד הלאומי, מהצה"ל שחשבנו עליו, מהחגיגות הלאומיות, אך לצערי לא תיהיה כזו תמונה. גם אם מחר יגיעו ברכבים לבנים מפוארים כל החטופים כולל אלו מהעבר ויחבקו את משפחותיהם לא תיהיה זו תמונת ניצחון. לצערי התמונה הזו כבר צולמה, פורסמה ושווקה והיא נמצאת בידי החמאס ואנחנו ב"פריים" הזה רק כנפגעים, כחטופים, כאנוסים ואת התמונה הזו העולם לא ישכח ואפילו חלקם הרב שמח ומעודד מהשפלת הכבוד שלנו. ללמדנו שאין לנו על מי לסמוך ובשיעור הקשה מנשוא הזה למדנו לעומק על ביטחון לאומי, חוסן חברתי, עוצמה, טכנולוגיה ולא מעט על "פרשנים" ותפקידם לפני, תוך כדי ובודאי אחרי. למדנו בשיעור על מדיניות הכלה, על האיפוק, הריסון. מצאנו את עצמנו במשך שנים מתרגמים ומסבירים הכל ליכולת הבנה, ספיגה, איפוק ואפילו הסברה על מהותה של המזוודה, כן זו שמלאה בכסף. נתנו לדברים להתרחש בתוכנו וסביבנו מבלי לראות את ה"יער". כעת זה הזמן בו חייבים לקבל החלטות ברורות שמשיבות את ההרתעה והסדר, ישראל חייבת לעשות. מה שעשינו במשך 75 שנה באשר למנגנוני הרתעה וביטחון חייב להשתקם ובמיידי ללא תמימות וזחיחות. יחד איתנו העולם המערבי חייב להתעשת ולהתעורר ולעשות את כל הדרוש על מנת להבין שהמלחמה היא לא במרחב המצומצם שנקרא רצועת עזה, אלא הוא החל עוד קודם במאבקים מקומיים המשיך למלחמת רוסיה אוקראינה, כעת אצלנו וזה ימשיך. העולם המערבי לרבות מדינות באירופה שכבר קיבלו החלטות על סדר עדיפות שונה והגדלה משמעותית של תקציבי הביטחון. תקציבים לאומיים ובינלאומיים חייבים להיות מוסתים להשבת הסדר הלאומי והבינלאומי. לא ייתכן שהחות'ים ישבשו את קוי ההספקה העולמיים מבלי לקבל תגובה נחרצת והולמת, לא ייתכן שהאיראנים ימשיכו לממן כאוס עולמי מבלי לחטוף על כך ולא ייתכן שכאן מתחת לאפינו יבנה צבא טרור שיאיים על קיומינו כאן. בתוך כל הכאוס הלאומי ו"פשיטת" הרגל של מערכת הביטחון וייתר המערכות הלאומיות היו גם נקודות אור של תפקוד וכאן המקום לציין את החברה האזרחית. החברה האזרחית היא היחידה שהוכיחה עצמה כגוף שניתן לסמוך עליו. החברה האזרחית מתפקדת תחת מנגנון מסודר ופעיל הם אלו שעצרו את ההשתלטות על בית המשפט העליון לפני המלחמה, הם אלו שבמשך שנה בלמו מהלכים דרמטיים של השלטון המרכזי והם אלו שביום פתיחת המלחמה התייצבו עם "רוח", אמצעים ומוטיבציה ופתרו בעיות מורכבות בימי ההלם הראשונים שבהם המדינה וגופיה כלל לא היו. בהחלט יש מקום להמון הערכה לחברה האזרחית הישראלית להירתמות שלה ול"רוח" הנושבת ממנה, אך חייבים מכאן ללמוד מה הם הכשלים של מוסדות המדינה שלא הצליחו לתפקד. מדינת ישראל חייבת לשקם את ההרתעה הלאומית וזה יכול לבוא רק דרך שינוי מהותי בסדר העדיפות הלאומי והפניית תקציבים לביטחון. חייבים לחזק את מרכיבי הביטחון בפרט והביטחון הלאומי בכלל ולבנות בחזרה את תחושת הביטחון של אזרחי מדינת ישראל. חייבים לבנות מענים מותאמים לאיומים וזה דורש בניית מערכים צבאיים מחדש ושינוי אסטרטגי לאומי שיביא לידי ביטוי יותר יוזמה, יותר פעולה, יותר התקפה ובעיקר הבנה ש"בשכונה" הזו אין מקום לחלשים, חייבים לחזק את תפיסת ההתיישבות ובעיקר זו שבגבולות העימות.
השבוע התבשרנו כל יום על הרוגים ברצועת עזה כתוצאה מהקרבות הקשים שמתנהלים במחנות הפליטים והשכונות העזתיות. בתוך החללים – הגיבורים שלנו נהרג גם אוריה באייר ז"ל – לוחם מגלן, בן העיר מעלות תרשיחא ואני נכחתי בלוויה ההמונית. אוריה הוא בן העיר והוא אינו יהודי, אלא גרמני – נוצרי, הוריו כאן יחד עם קהילה גדולה של גרמנים – נוצרים שבאו לכפר על זוועות עמם כנגד היהודים בשואה ואלו הקימו בית אבות לניצולי שואה. אוריה נקבר בהדרת כבוד אחרון בחלקה הצבאית של העיר, בטקס צבאי מלא, לרבות קדיש, פרק תהילים ו"אל מלא רחמים..". שם בהספדים דיברה אימו על מה זה להיות אמא ישראלית. אמא שמתפללת שילדה יגדל ולא יהיה צורך בצבא, אך ביום גיוסו מתרגשת עד דמעות. להיות אמא ישראלית זאת שליחות. להיות אמא ישראלית זה להכיר קבוצת הורים בוואטצאפ ולהבין שזו קבוצת תמיכה ללילות ללא שינה. להיות אמא ישראלית זה להיות גאה בנתינה למען העם והמולדת. להיות אמא ישראלית זו גם שותפות גורל במצבים כאלו. היו שם המונים שחלקו כבוד אחרון והספדים שבעיקר ביטאו עד כמה אוריה ומשפחתו הם ישראלים טהורים. יהי זכרו ברוך.
ידידיי ורעיי ההרתעה הישראלית הצליחה, במשך שנות קיום המדינה, להיבנות ולהרתיע מדינות, אך ה – 7/10/23 לימד אותנו שהרתעה זו אינה עמידה בפני ארגוני טרור עם אמצעים דלים – "טוסטוסים", "שכפכפים" ו"טנדרים". הטרוריסטים גם הופתעו בעיקר מ"רוח" העם בישראל ומגבורתו העילאית כפי שגם סיפורו המרתק של לוחם צה"ל/מגלן גרמני נוצרי – אוריה באייר ז"ל מסופר על ידי חבריו לקרב.
כתיבת תגובה