חגגנו כולנו את חג הפסח בקריאת ההגדה המבשרת על היציאה מעבדות לחרות – ״עבדים היינו, עתה בני חורין״.
מיד לאחר החג צויין יום השואה – חורבן והרס אנושי שבוצע בבני עמנו ושוב קם צורר לכלותינו, אך בגבורתם של השורדים ובשילוב ההבנה כי אין לנו פתרון אחר זולת הקמת בית ליהודים בארץ ישראל, קמה המנהיגות שהובילה לבניין הארץ בציון ופתחה את שעריה לשארית הפליטה ולקיבוץ הגלויות בארץ ישראל.
בהמשך החודש ציינו ברצף ובחיבור את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ואת יום העצמאות ה-70 למדינה.
יום עצוב, כואב ומלא צער בו מדינה שלמה באופן שקט ומלא עצבות ודמעות מציינת את זכרון גיבוריה שחרפו נפשם למען עצמאותינו וחירותינו. כמפקד בכיר לשעבר בצה״ל וכאחד שאיבד בדרך פקודים וחברים לנשק, יודע אני כי אין נחמה למשפחות השכולות, אך אם יש שבב של נחמה הוא בא לידי ביטוי בחגיגות חירותינו ביום העצמאות.
אלו שמסרו נפשם למען המשך קיומו של העם בציון לא עשו זאת לשוא, אלא נוכח אויב המבקש להשמיד את היישות הציונית אם במלחמות ואם בטרור אכזרי.
ואז חגיגות העצמאות למדינתינו שהשנה חגגה 70 שנות בארץ ישראל.
החגיגות היו מושקעות ומרשימות ברמה הלאומית וברמה הישובית בכל רחבי המדינה.
בתוך כך אותי הרשים יותר מכל פרס חתני וכלות ישראל ובעיקר נאומה של כלת פרס ישראל – הגברת מרים פרץ, למפעל חיים, על חיזוק הרוח היהודית – ישראלית.
מרים ששכלה את שני בניה בירכה בשם זוכי הפרס ובנאומה העמידה מדינה שלמה עם דמעות בעיניים ומחיאות כפיים סוערות.
באצילות נפש בלתי מובנת החליטה לבחור בחיים ועיסוק בלתי פוסק בקירוב לבבות ובהבנת המחיר למען המשך הקיום שלנו בארץ ישראל.
מרים חשפה לכולנו את האמת על המשותף ביננו, למרות המחלוקות והויכוחים, והראת לנו את הדרך לכבוד הדדי, לחיבור לבבות, לאהבת חינם ולהמשך הדרך הנכונה והמוצלחת בתקומתו של העם היהודי בציון.
בעיניי, נאומה של מרים הוא בבחינת מסמך מכונן מלב אל לב, שחייב ללוות אותנו בעשייה היומיומית שלנו.
אירועי החודש הזה זועקים לכולנו ״להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים״ אשרי העם שאלו הם בניו ואשרי כולנו על כלת פרס ישראל שכזו!