טור דעה של ליאת כהן, סטודנטית במכללת אורנים

"שוק העבודה המשתנה", זה אחד המושגים שהוכנסו לשיח בשנים האחרונות ודומה שביתר שאת
במהלך וכתוצאה ממשבר הקורונה. העולם, כך נדמה, מצוי בעיצומה של המהפכה הדיגיטלית
ובנסיבות של תהליכי דיגיטציה, טכנולוגיזציה ואוטומטיזציה שוק העבודה המוכר לנו הולך
ומשתנה, עד כי רבים העריכו כי רבים מהמקצועות המוכרים לנו כיום ילכו וייעלמו ורבים עוד יותר
ישתנו עד לבלי הכר, עד כי כל שיוותר בינם ובין צורתם העתידית הוא שיתוף השם לבדו. לפיכך,
המלצתם של מומחי תעסוקה, למדינות כמו לאזרחיהן, היא לחזק כישורים ומיומנויות דיגיטליים,
כישורי שפה, חשיבה כמותית וסיגול תהליכי למידה לאורך החיים (Learning Long Life )כחלק
מההיערכות לשוק העבודה "העתידי", שלמעשה בעולם שלאחר הקורונה הוא כבר שוק העבודה
העכשווי.
במהלך משבר הקורונה ובצילם של סגרים שאיימו על כלכלות רבות בעולם, נאצלו מעסיקות רבות
לעבור למתכונת עבודה מרחוק, אדפטציה שנדמתה הייתה ככורח הישרדותי של המעסיקות אך
לימים, ואולי אף תוך ימים, התגלתה כאדפטציה של כוחות השוק כולם – מעסיקות כעובדות. כיום,
שאלת העבודה מהבית מזה ושאלת הכישורים הדיגיטליים מזה הפכו מיתרון יחסי לתנאי הכרחי –
העובדים הפוטנציאליים מבקשים להם עוד ועוד חירויות וגמישות במקום העבודה, שעה שהפרופיל
המקצועי שמחפשות המעסיקות מניח את הכישורים דיגיטליים, חשיבה כמותית וכישורי השפה
)בדגש על אנגלית( כדרישות יסוד מהעובד הפוטנציאלי. אלו פניו של שוק העבודה העתידי, שכאמור
הוא שוק העבודה העכשווי – דיגיטלי, כמותי, גמיש ופרקטי. עד כמה פרקטי? עד כדי כך שאפילו
המקצועות המדעיים הדיגיטליים המוכרים לנו עד כה כמדעי המחשב, הנדסת תוכנה ופיזיקה
אלגוריתמית שוב לא יהיו שער הכניסה היחידי והמועדף להייטק, אלא לימודים קונקרטיים יותר
כלימוד תכנה מסוימת או הכשרה מאוד ספציפית שתאפשר לדורש העבודה להשתלב בשוק ההייטק
(לדוג' לימודי QA, UI, UX וכיוצא בכך). לא הכורח לבדו מושך עובדים כמו דורשי עבודה לחתור
להשתלבות בכלכלת העתיד/ההווה החדש, אלא גם פיתוי התמורה הקורץ – אך באחרונה פורסמו
נתוני השכר בתעשיית ההייטק הישראלית, שהשכר החציוני בה גבוה כפי שלושה מהשכר הממוצע
במשק הישראלי כולו.
כך או כך, שוק העבודה מצוי בעיצומה של מהפכה שדומה שלא תהיה זו מן המופרזות להעריך כי
עתידה עוד לפניה. בנסיבות שכאלה, בהן גם הפך הלימוד למוכוון מעשה, מקומם הדל של אנשי
האשכולות, שביקשו להקדיש חייהם לעיון ולדעת, רק יוסיף להתדלדל. כמה הם שיבחרו להקדיש
את מיטב שנות ההכשרה שלהם לטובת לימודי עיון בעולם בו "הסגולה הטובה" של מקצוע היא
מידת היכולת לתרגמו למשרה ולא פחות מכך פוטנציאל ההשתכרות של אותה המשרה. מה לו כי
יבחר ללמוד פילוסופיה? תנ"ך? ספרות? לימודים קלאסיים? ואולי גם חינוך? סוציולוגיה? מדע
המדינה? ועוד כל כיוצא באלה. כל אלו, כך נדמה, גורלם כגורל העלים הנידפים ברוח שכמו איבדו
מחיוניותם, שגם כך הלכה ודעכה בחלוף השנים ובהתעמק הפוסט מודרנה – מי ילך ללמוד
פילוסופיה כשיידע שלא רק שלא יקבל יוקרת מעמד גם לא יקבל יוקרה של סטטוס? מי ילך ללמוד
חינוך, שעה שיוכל ללמוד QA ,עם משכורת הגבוהה כפי שניים או שלושה והכשרה הקצרה בכפי
ארבעה או שישה?

המהפכה הנוכחית עוד בחיתוליה, ואף כי גוברת הכתיבה אודותיה, עושה רושם שטרם הותירה
הרושם הנדרש בחוגים הרלבנטיים – ממשלתיים כאקדמיים. מנגד, את השפעת המהפכה הגדולה
הקודמת שבשוק העבודה, המהפכה התעשייתית, על החיים האנושיים רבים ורבות ניתחו וחקרו,
דומה ששניים מהקולות הבולטים והקולניים, במחקר הזה היו קארל מרקס ופרידריך אנגלס.
גישתם העמידה עדשה קונספטואלית, לפיה העולם נתון במלחמת מעמדות בה יש האוחזים
במשאבים ויש המודרים מהם, מנוצלים ומדוכאים. הם שטענו כי האדם המנוצל אינו מורד במנצליו
משום שאינו מבין שהוא מנוצל, ומדוע? על שום התודעה הכוזבת בה הוא שרוי כתוצאה מפעולת
זרועות התמנון של בניין העל שנועד להמשיך ולשמר את ההגמוניה של המנצלים. כל תפיסה שיש
בה כדי לאחד )חלילה, כמובן( בין המעמדות "הניצים" היא בהכרח תודעה כוזבת, אופיום שנועד
לסימום המנוצלים מלראות את מר שעבודם על ידי הבורגנות הפריווילגית וממילא לאפשר את
המשך הדיכוי – יהיו הדת או הלאום, אלו מבנים תודעתיים כוזבים ודכאניים.
בבסיס תזת המניפסט, שלפחות אחד מהוגיה נתפס כאחד מהקלסיקונים של הסוציולוגיה, נתונה
הנחת המטריאליזם הדיאלקטי הטוענת כי הכוח המארגן לכל הוא האופן בו המשאבים מחולקים
– היא הקובעת את התודעה, יחסי הכוח, מלחמות העמים, את המעמדות, וכמאמר בן בג-בג: "הפוך
בה והפוך בה, דכולה בה" (אבות, ה', כ"ב). האופן בו מחולקים המשאבים מוצדק על ידי בניין העל,
אותם מוסדות מעצבי תודעה שתכליתם להטיל אופיום על תודעת המנוצלים כדת, לאום, תרבות,
תקשורת וכו'. עם זאת, לדידם בהינתן שמדובר בתהליך דיאלקטי סופו במהפכה שתקדם את
האנושות לרמת חירות ושוויון גבוהות יותר, כך היה במהפכות קודמות שהניעו את האנושות
כשחלוקת המשאבים הייתה שונה וכך יהא גם בעידן התעשייתי. על בסיס הנחת המטריאליזם
הדיאלקטי, טענו מרקס ואנגלס, שיבוא יום ושוב לא יסכימו לכך עד כי יתפסו את החנית והרומח
ויעלו על בריקדות המפעלים הנצלניים ויתבעו את חלקם המגיע להם מכוח תרומתם לצמיחתו של
השוק – ואף שיום זה בוא יבוא, מכוחה ומכורחה של דיאלקטיקה, קראו השניים אל "תגידו יום
יבוא, הביאו את היום" וזעקו אי אז ב- 1848 בגרון חם וניחר אי שם בניכר אירופאי קר ומנוכר,
"פועלי כל העולם התאחדו!" )מרקס ואנגלס, 1999 .)
לאורך השנים, דומה שהנטייה הייתה להתעכב יותר על הנחת או טענת הניצול המאפיין את חוויית
העבודה בעידן התעשייתי – כך במחקר, בחברה ובפוליטיקה. אך בעבודתם של מרקס ואנגלס הייתה
הנחה נוספת, או תיאור נוסף לחוויית העבודה והחיים בעידן המודרני, חוויית הניכור. לדידם, אף
שהכוח המניע לחיים הוא המטריאליזם אין זה אומר שהאדם אין בו "נשמה", להפך, האדם
במהותו הוא יוצר, מניע את החיים בכוח יצירתו ובכך לא רק שמממש את העולם אלא מממש את
עצמו, "ואדם", כידוע, "קרוב אצל עצמו". אלא, אומרים מרקס ואנגלס, בעידן המודרני בה החליפה
המכונה את האדם בתהליך הייצור – אם בעבר היה זה האדם שהיה מעמיד מוצר מן המסד ועד
הטפחות, בידיו הוא כמו בתבונתו וטבעו הוא, הרי שבעידן המודרני הוא פנה או הופנה לאחור נוכח
פני המכונה, וכל תפקידו הוא להשתלב בנקודה מאוד ספציפית כחלק מתהליך הייצור שלא הוא
עצמו מכונן ומנהל אלא מכונה, וקם הגולם על יוצרו. האדם, שמכוח טבעו כיוצר, יצר מכונה
שהרחיקה אותו מטבעו הוא – ומאדם יוצר הפך לאדם יצרני, כזה השותף בתהליך יצירתו של כסף
וגם אז לא שותף מוביל או נשכר, אלא כזה הנשכר לעבודה ולא הנשכר במעות, בסיפוק וגרוע מכך
שכרו בהפסדו והפסדו בהספדו על טבעו כאדם יוצר.

בעידן הפוסט התעשייתי, זה של שוק העבודה המשתנה – ההופך יותר דיגיטלי, טכנולוגי ואוטומטי,
וככזה תובע מאיתנו להפוך ליותר דיגיטליים וטכנולוגיים, וכנראה גם לאוטומטיים. כשאנחנו
מתרחקים מתהליך היצירה, אנחנו עובדים על אוטומט. אבל כשאנחנו נותנים לאלגוריתם לחשוב
במקומנו, למנוע החיפוש למצוא עבורנו, לפיד להמציא לנו דעת ודעה ולאפליקציה לסגל לנו טעם
מוסיקלי אנחנו בוודאי ובוודאי שעובדים על אוטומט. תהליך הניכור החל במהפכה התעשייתית,
אותו זיהו מרקס ואנגלס עוד במחצית המאה שקדמה לקודמת, אך כיום עושה רושם שהפך לחלק
מהחוויה האנושית של האדם הפוסט מודרני, הדיגיטלי זה האנוס להשתנות נוכח שינויי השוק,
אחרת שוב לא יהיה רלבנטי.
"בסוף", כתב המשורר ההוא, "מתרגלים להכל" – בעידן הדיגיטלי התרגלנו לניכור עד כדי כך
שהנמכנו שלא לומר איבדנו ציפיות משוק העבודה. העובדה היא שאנחנו מנוכרים לתהליך העבודה
שלנו ומחפשים אחר מימוש עצמי במחוזות אחרים שאינם בעבודה – כחוגי מקרמה, יוגה, פילטיס,
שירה בציבור, תפילה, סדנה במדבר, חקר גבולות הטאבו שלנו, מדיטציה ושאר ירוקים, חוקיים
ושאינם – כי העבודה, כך כמו ברור לנו, נועדה למלא את כיסנו כדי תאוותינו )כי רבות ויקרות(,
אלא שנוכח אוברדרפטים הולכים ותופחים, שהפכו בישראל לחלק כמעט אינטגרלי מתעודת הזהות
של הישראלי הממוצע, צרכים ותאוות אלו רק הולכים וגדלים וכולנו בלופ אינסופי של שאיפה
להגדלת שכר ומכלכלים צעדינו נוכח כדאיותה של כלכלה. האינטרס הקטן שלנו פוגש את האינטרס
'שלהם' וביחס סימביוטי לא שוויוני אנחנו מוסיפים לתחזק את מוסרותיה של הכלכלה כמו את
מוסרותיה של חוויית הניכור, אלא שמוסרות אלו לא מאפשרות לנו לנווט, אלא מאפשרות לנווט
אותנו.

חומרתה של ההתרגלות היא תוצאתה, הפיכת הניכור לדבר שבשגרה, בנאליות, וזו הטרגדיה בעידן
הפוסט תעשייתי, הדיגיטלי – זה הפך לכל כך 'נורמאלי' לא למצוא סיפוק בעבודה, וכובד המשקל
ניתן על ההספק – כמה ייצרת? כמה הרווחת?, אלו שתי שאלות המפתח, האחת מעניינת את
המעסיק ורעותה את המועסק. בנסיבות חיים שכאלה, שוב אין מקום לדבר על מקומה של הרוח,
כי אין לה מקום. שוב אין מקום לדבר על ניכור, כי הפך לבנאלי, חלק מהותי מחוויית החיים של
האדם המודרני ועל אחת כמה וכמה האדם הפוסט מודרני, אינטגרלי. שוב אין טעם לדבר על מדעי
הרוח, החינוך, החברה? ימים יגידו, שמא כבר מגידים.
דומה כי מהות הטרגדיה של החיים בעידננו הוא עובדת היותו עידן של פוסט – פוסט-מאבקים,
פוסט-רפלקסיה, פוסט-כאב, פוסט-מהות, וכשאין מהות, אין כאב, וכשאין כאב, אין רפלקסיה,
וכשאין רפלקסיה אין מאבקים, וכשאין מאבקים אז סימן שהכל בנאלי, וזו הטרגדיה – הכל, לא
רק מדעי הרוח, כעלים נידפים ברוח, רוחה של מהפכת הפוסט, המהפכה הדיגיטלית.
לא על מדעי הרוח עלינו להיות בוכיים, ובהחלט שעלינו להיות בוכיים עליהם, אך עלינו להיות
בוכיים על טרגדיית הבנליזציה של הניכור לטבעו של אדם – כיוצר, כרוח, כנשמה. על אלה אני
בוכייה, על הבנאליות של הניכור. הדיגיטציה שגזרה ספציאליזציה שכפתה עלינו פציאליס, שיתוק
פנים, שיתוק מבפנים. בנאלי. טרגי. כעלים נידפים ברוח.

אינני מחנכת וגם לא אשת מדיניות ציבורית, אני אשת עסקים שבמהותה מתעדכנת ומעדכנת כפי
רוחם של שינויים. אך כאם לעתיד, לא הקרוב אך המקווה, אני בהחלט מודאגת – לאיזה עולם
ייוולדו ילדיי, עולם של פוסט? של רוח הנידפת ברוח? של חברה הסופגת חבורה אחר חבורה? של
אלגוריתם ההופך לאורקל ומצפן של תנועת מידע, של תנועת מדע, של קוד, מוסר ואתיקה? אין
בשורות בשורותיי, גם לא ביניהן. אלו שורות כאב, דאגה וטרדה על רוח שהייתה ואפשר שאיננה.
על חברה מוכת חבורה. על אדם שאז הוחלף במכונה וכעת באלגוריתם. אדם כמו להד"מ, ולא רק
מדעי הרוח עפים ברוח – אפשר שכולם כעלים נידפים, נהדפים, פני רוחו של הזמן.