טור אישי של אריאנה חייט, סטודנטית במכללת אורנים

לא פעם ולא פעמיים שמעתי את אותן האזהרות כשסיפרתי לסובביי כי אני לומדת חינוך ועתידה
להיות מורה. "אבל אין שם כסף". "זו עבודה שוחקת ולא מתגמלת". "אין במערכת החינוך לאן
להתפתח". אני סבורה כי כל אחד שלומד חינוך שמע משפטים דומים. למרות כל אלו, אנחנו כאן,
בחרנו במקצוע הזה מתוך אהבה, שליחות ורצון לשנות.
הגעתי לעולם החינוך בתקופת שירותי בצבא, שם שירתי כמש"קית הסברה בחיל החינוך. במסגרת
תפקידי הדרכתי סיורים בירושלים ובסביבתה ולימדתי שיעורים בנושאי היסטוריה, אהבת הארץ
וערכים. היה לי ברור כבר אז – החלום שלי הוא להיות מורה, לגרום לתלמידיי להתאהב במקצוע
ההיסטוריה כפי שאני התאהבתי בו. להפוך אותו ממקצוע אפור למקצוע צבעוני, מרתק ומהפנט.
בחרתי דווקא במקצוע ההיסטוריה, מעבר לאהבה הרבה שלי אליו, בשל החוויה השלילית
שהייתה לי אתו בבית הספר.
אחת הסיבות המרכזיות שבגללן פניתי אל עולם החינוך וההוראה היא השאיפה שלי לשנות את
הסטיגמה והשליליות שדבקו בו במהלך השנים. מדובר בעולם מרתק ומלא בקסם, שלעיתים
קרובות בתי הספר והמורים עושים לו עוול. אני רואה את עצמי כמורה להיסטוריה שמחברת בין
העבר לבין ההווה, תוך רצון ללמד את ההיסטוריה דרך המשקפיים האקטואליות וחיבור של
העבר עם מה שקורה היום בעולם. החלום הקטן שלי בנושא הוא לגרום לתלמידים לרצות להגיע
לשיעורי ההיסטוריה, לתת להם להבין את החשיבות והמשמעות שיש בלימודי ההיסטוריה
ולאפשר לתלמידים להיחשף בצורה חווייתית, מעניינת ומעשירה למסע שעברה האנושות לאורך
ההיסטוריה – דרך כזו שתשאיר להם סקרנות וטעם של עוד.
המשפט שמלווה אותי עוד מימיי כתלמידה בתיכון הוא המשפט שנאמר על ידי הרב קרליבך: "כל
מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו". משפט זה מסכם את כל התפיסה החינוכית שלי.
כאשר ילד מקבל את האמונה והתקווה שהוא מסוגל, הוא יוכל לקטוף כל יעד שיציב לעצמו. זו
האחריות שלנו כמורים וכמחנכים. כאנשי חינוך יש לנו כוח עצום בידיים, לטוב ולרע. מורה יכול
לבנות ילד ולהרים אותו לשמיים, ובו זמנית הוא יכול להרוס ולדרוס אותו. לכן, אני מאמינה שמי
שמגיע לעולם החינוך אלו אנשים שצריכים להיות מונעים מתוך שליחות, תשוקה ורצון עז לשנות
ולהשפיע.
במקרים רבים, המורה הוא המבוגר המשפיע ביותר על הילד מהסיבה הפשוטה, שהוא המבוגר
שהוא בא אתו במגע רציף והדוק. המורה עומד מול התלמידים במשך כמ ה שעות במהלך יום
הלימודים, יושב איתם לשיעורים פרטניים לאחר שעות בית הספר ונמצא איתם בקשר מתמיד
דרך הטלפון. בתקופה האחרונה אנו עדים למלחמה המתנהלת בין המורים לבין משרד החינוך, בה
המורים דורשים לקבל תוספת לשכרם על עבודתם, גיבוי מלא מההנהלה והערכה כללית על
העבודה הקשה שלהם בבית הספר.
במסגרת אותו המאבק, אני נתקלת בתגובות של אנשים שמסתכלים על ההוראה כעל שמרטפות
על הילדים, כאלו שמסיימים לעבוד בשעה מוקדמת ונמצאים בבית יותר מאשר בבית הספר.
אותם האנשים לא רואים את המורים שיושבים בביתם בשעות הערב ובמקום לשבת עם בני
משפחתם הם בודקים מבחנים, עבודות, בונים מערכי שיעור ליום הבא ומנהלים שיחות טלפון עם
הורים. בלב כבד אני כותבת את המילים האלו, מקצוע ההוראה הולך ונשחק וכך גם מעמדו
בחברה.
הגעתי לעולם החינוך מתוך חלום. חלום שאוכל להשפיע, לתקן, לחנך ולעשות כל דבר שיקדם
וירים את תלמידיי למעלה. הגעתי לכאן מתוך תשוקה אמיתית להיות משמעותית, להיות אותו
המבוגר שנותן לתלמידו את האמונה בו וללכת אתו יד ביד אל ההצלחה. על אף כל רעשי הרקע,
אני מאמינה בדרך שלי ואני מתכוונת להמשיך בה בלב שלם.
התפיסה החינוכית שלי מתמקדת בראיית התלמיד קודם כל כאדם. לא כציון, לא כמספר ולא
כעוד דמות בכיתה. כל ילד הוא עולם ומלואו, כל אחד מתמודד עם קשיים משלו וחווה את בית
הספר בצורה שונה. אני מאמינה כי דווקא המורה הוא זה שיכול להיות שם עבור התלמיד, הרבה
לפני שהוא מלמד שיעורי היסטוריה או מתמטיקה. המורה נמצא שם כדמות מבוגרת, בעלת
אחריות ויכולת לתמוך. אם מורה יאמר שהוא הגיע לבית הספר רק כדי ללמד את המקצוע שלו
ולא כדי לחנך, הייתי מציעה לו לחפש מקצוע אחר. הוראה היא עולם לא פשוט, אך מלא סיפוק.
מורה הוא קודם כל מחנך, שצריך להיות אוהב אדם ובעל רצון להשפיע ולהיות משמעותי. זו הי
הדרך לגדל את הדור הבא של המדינה על מנת שיהיה דור של אנשים חושבים, מלאי רצון לשנות
ולהשפיע על עתידם ובעלי ערכים ואהבת האדם באשר הוא.