עזה, חטופים, חיזבאללה, החרמון הסורי, החות'ים,איראן, המיליציות, ארדואן, אנטישמיות, "חרבות ברזל",מצרים מתעצמת, ירדן קורסת, סוריה של ג'וליאני ואנחנו כן אנחנו פה בבית פותחים בחזיתות אינסופיות שאוליי סופם היא התנגשות פיסית בין. אהרון ברק איש שמייחס ומנחס לעצמו קהל מאמינים "חרדי", ללא שטריימל, כבר קבע – "מלחמת אזרחים…", לוין יחד עם שמחה אינם בוחלים באמצעים ורואה את "מאמיני" הליכוד והימין ככלום ושום דבר הכריז ממשיכים עד ה"סוף", ארגמן מכריז כי יש באמתחתו מידע רגיש שישתמש בו אם "יחצו הקוים…" , כאילו שהאיש לא היה בעל המידע הרגיש ביותר במדינה, בן גביר מחליט שצינוק זה המקום הראויי למר בר, היועמ"שית, זו שחלק מהועדה מצאה כלא כשירה, לעיתים ניראה כממתינה לשערורייה הבאה בכדי להוכיח את כשירותה, עד כדי כך ששכחה למי היא צריכה לתת עצה, ברק ההוא עם הזקן מכנס את זקני השבט עם הממון וקורא לשלוח את ההמון בלי שום צער או רצון לחשוב על הטון, רמטכ"ל שזה עתה התחיל כבר חשוד בנטיותיו כאילו שמינו דחליל, השמאל שנטחז בעבותות הבג"צ וניתק את עצמו מהעם והימין שחורך כל משרד ומשרה בכדי לאכול את ה"גבינה", דני לוי שמנסה למגר כמה תופעות קשות שמשתוללות, כבר מזמן לא כעשבים שוטים, אלא מיסדו שורשים, נתפס כמריונטה של הגביר וכך ניתן להמשיך עם זעקותיהן של הגוטליב והדיסטל, קריב עם שנינות מילותיו, גולדקנופף עם ריקודיו המיותרים במסיבת ה"צעירים", חריפותו של המשפטן סעדה שמזהה את ההזדמנות להקרסת היציבות החברתית וליברמן שסימן על רימון הנפץ את המרחב שבין דמוקרטיה לדיקטטורה ועל כל אלו ניראה שהתקשורת מנסה לנצח, לקטב ול"הדליק". כולם שוכחים לחלוטין, שיש פה מפעל ציוני חדש יחסית בן קרוב לשמונה עשורים עתיר הצלחות פנומנאליות ושבעיני רבים מן העולם רואים בו פלא ונס בלתי ניתן להסבר , עיניהם של השכנים מקרוב משתהות ואלו ששם מרחוק רק ללמוד מאיתנו צמאים. ואנחנו פה בפנים – היהודים מכל צידי המרחב, מנסים להחריבו, להשכיבו, להכניעו, לרסקו בלי כל היסוס או רגשי חרטה והעצוב הוא שכנראה בסוף מישהו מאתנו יצליח יותר ממה שכל אויבינו בכל העשורים הללו ניסה. ככלל בחיים לבנות משהו טוב שהוא דוגמה ואפילו מופת זהו הליך ארוך, מורכב, מסובך לעיתים ובוודאי בחברה רב גונית, רב תרבותית, רב כלכלית כמו בחברה היהודית – ישראלית שלנו. ותיקים, עולים, אשכנז, ספרד, צפון אמריקה, כורדים, קווקזים, פולנים, תוניסאים, ארגנטינאים, מרוקאים, אתיופים וכל צבעי הקשת התקבצו להם מהגלויות הרבות ולימדו כמה כוכה של היהדות על פני אלפי שנים חזקה מכל היבט חברתי דתי אחר. אך עם המורכבות בבניית הפלא הלאומי הזה, במפעל הציוני המדוייק הזה כמו בכל דבר שמאתגר לבנות אותו מן היסוד, קל, אפילו קל מאוד לפרק אותו ברגע אחד לגורמים וברגע שזה יקרה היכולת לתקן היא כמעט בלתי אפשרית, אלא לאחר מאות ואלפי שנות… .  אז זהו חברים שההבנה שהגענו איפשהו שם לנקודה שהיא רגע לפני תחילת "בעבוע" הרתיחה ואוליי פספסנו במעט היכולת להבחין שמשהו אחר קורה כאן  משהו השתבש מן היסוד, ברגע איבדנו את האיזונים והבלמים ואפילו במידת מה הטלנו על אותם "שומרי הסף" אחריות ייתר והם באמת אינם בעלי הכוח לסחוף את העם, אלא הם ינסו לשמור על העם מעצמו וממנהיגיו ובאמת שיכולתם מוגבלת. אם הצדדים ישכילו להבין שה"גבינה זזה" והאתמול השתנה אז אוליי נתחיל לראות רוחות של שינויי והתאמה.       אז מה עושים?

אנחנו העם לפני כולם חייבים לקחת צעד קדימה ולהחליט אנחנו מוחים בעד מה?. אנחנו מוחים בעד הביחד, בעד ההמשך, ההצלחה,  המשותף, בעד המלא,  היפה, המצוין, הבריות, היהדות, החילוניות, הרב תרבותיות, המחקר, הקידמה, ההשכלה, הביטחון, ההייטק, הסייבר, האנשים, השכנים, הדתיים, החילוניים, האשכנזים והספרדים וכן יש לנו עוד הרבה לבעד המנצח שלנו. ולמה לזנוח את הנגד כי הוא כבר מזמן איבד את אמינותו, הוא כבר הפך ל"משחק" החתול והעכבר, הוא כבר יותר בשם הדווקא וההקנטה, הוא כבר כדי ששם במרחקים יראו שאנחנו לא כאלו מושלמים והוא נועד רק להשחיר, לקלקל, לפגוע, להעליב ולרסק את מפעל חיינו. כן זהו מפעל חיינו ומי שעסק בלבנות וליצור ולהקים מבין שלעולם אין שלם וכשמרסקים כמעט ובלתי ניתן להדביק. כשאנחנו ניקח אחריות לשמירת השלם והבעד לא תיהיה ברירה למנהיגים שבנו להיגרר אחרינו. ניתן להפוך את המשוואה ולגרור הנהגה אחרי העם כי באמת קשה לראות אם הם ראויים בכלל, אלו שבנמצא, לנו ועל כן זוהי שעת חירום לאומית המחייבת את תושבי העיר, הכפר, המושב, הקריה, הקיבוץ, ההתנחלות והגבעות להבין שמדובר בשעת רצון משותפת.

ידידיי ורעיי ברור לכל שיש לנו מכנה משותף חזק וככל שנחזק אותו יותר נצליח לחפות ולהתגבר על כל מחלוקת ופלוגתא בתוכנו. ועכשיו הגיע זמן של החלק השפוי בעם ולהזכירכם הוא הרוב ודי להיסחפות אחרי שוליים משני צידי המתרס ודי לשיח המזוהם ש"מדליק" את הכל בכל.