עד כאן נשמע הגיוני לגמרי שלוחם שהצליח לשרוד אירוע משמעותי תוך כדי לחימה ונפצע יוכר כנכה צה"ל, אבל זהו שפה מתחיל תהליך ארוך של הלם מסוג אחר עבור איציק, שמביא אותו לעשות מעשה קיצון – להצית את עצמו, ועבור לוחמים רבים שבגילם הצעיר חווים חוויות קשות. מרבית הלוחמים לשמחתינו מצליחים לשרוד את האירועים והקרבות הללו וממשיכים לחיות את חייהם באופן נורמלי עם הזכרונות וה"צלקות", אך חלקם נותרים הלומי קרב וזוכים להליך "הפשטה" אישי, שמביא אותם למצבי קיצון ולחוסר יכולת לקבל את הטיפול הנאות על מנת להסתייע ביציאה ממצב ההלם. השבוע באחת ממהדורות החדשות רואיין לוחם שחווה אירוע קרבי טראומתי בו איבד חברים ונפצע בקרב ואותו לוחם בבכי נוראי תוך חוסר יכולת עד תשישות ניסה להסביר ולספר על אותו תהליך "הפשטה". הלוחם סיפר על הקרב שאחרי הקרב והפציעה, הקרב שהוא ניהל מול ועדות משרד הביטחון, שקובעות את אחוזי הנכות וסוג הנכות. "הרגשתי שמפשיטים אותי לחלוטין, שמחפשים את הספקות בסיפור הקרב שלי, על אף שקיימים תחקירים, עדויות ועדות מפקדים למהלך האירוע… הגיעו לכך שבילדותי חוויתי חוויות שעל פיהם ייתכן והשפיעו עליי…. במהלך הועדות הצהרתי ש"יצאתי מהארון" ואז החל מסע השפלה ושאלות על אופי הפעילות המינית שלי ומהר מאוד ראיתי שהתחקיר אינו רלוונטי לסיפור הקרב ובעצם מנסים ליצור סיפור רקע אחר שיעיד על אופיי וכיצד זה השפיע על מצבי… הגעתי לעליבות נופש נוראית אפילו עוד יותר מהקרב עצמו…התחלתי ל"אכול סרטים"… ניסיתי להבין מה בעצם מנסים לעשות…" וכך בגלל סיפור של ועדות שנמשך במשך שנים מבלי להגיע להחלטות הקשורות לסיטואציה שבה ילד בגיל ה – 20 עובר בשירותו. כך גם סיפורם של לוחמים רבים שנפצעו בשדות הלחימה השונים ועוד יותר של הלומי הקרב. כאשר הפציעה היא פיסית אז ברור שיש כאן אירוע ותוצאה ואז הועדות מתנהלות באופן כזה שמנסות להנמיך כמה שיותר את אחוזי הנכות וגם כאן מתנהל מאבק קשה לרמת הנכות, כאשר מדובר , בהלומי הקרב הסיפור הוא הרבה יותר מורכב ומתיש מבחינת הלוחם ומקרים רבים אותם לוחמים "מרימים ידיים" ונכנעים אל מול התחקירים המשפילים. רבים נכנעים אל מול המחירים הכלכליים אותם נדרשים לשאת בהפעלת עורכי דין, יעוץ משפטי, תרופות ולחץ נפשי ומחליטים לנסות להשתקם לבד.

הלוחם בצה"ל בעת גיוסו בגיל 18 מגיע לשירות משמעותי בזכות מערכת ערכים סביבתית בה הוא גדל ולשמחתינו אנו עדים לנתוני מוטיבציה וגיוס גבוהים מאוד ליחידות הלוחמות. אותם נערים משוכנעים לחלוטין שזהו המעשה הנכון ערכית, על מנת להגן על חלקת האלוהים שלנו. מספר שבועות לאחר גיוסם נשבעים הלוחמים בטקסים השונים (מרביתם באופן סימבולי וערכי ברחבת הכותל המערבי) וזועקים השמיימה בטקס נרגש – " אני נשבע, אני נשבע, אני נשבע" וחותמים על שבועת אמונים לצה"ל ולמדינה "הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". כולנו עושים זאת באהבה אמיתית וכנה למולדת ולעם היושב בציון ומבינים באופן בלתי משתמע לשני פנים כי הגיע העת שלנו לשאת את עול הביטחון וההגנה על העם בציון, רובנו שבים הביתה ונהנים מהסיפורים והחוויות לאורך השירות הצבאי ובהחלט מרגישים כי אנו בשליחות לאומית וזו חובתינו. אנחנו עושים זאת בגאווה ובהתעוררות והתרוממות רוח נוכח האתגרים הרבים בגבולות המדינה ומחוצה לה. באותה נשימה ותחת החוויות הללו אנחנו גם משוכנעים כי המדינה וצבא ההגנה לישראל יעשה הכל על מנת שנשוב הביתה שלמים ובריאים וכשזה משתבש ברור לכולנו כי המדינה תעשה הכל על מנת להחזירנו ולטפל בנו בכל המאמצים, האמצעים והמשאבים הדרושים. כך היא המורשת של העם היהודי וכך גם ראינו דוגמות לאורך ההיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל. המדינה עם כל עוצמותיה תילחם ובצדק בכדי לדאוג ולהשיב כל אזרח מכל מקום בעולם והלכת כמה וכמה אם מדובר משדה הקרב. כאן ניראה שמעט איבדנו את הדרך, משהו לא עובד כשורה, משהו מביא למצב בו הערבות והשבועה הם חד כיווניים. חיל שיוצא בשם העם, בשם המדינה לשירות העם והמדינה חייב להישבע, אך בה בעת לקבל שבועה הפוכה של התחייבות מלאה לצרכיו בעת הצורך. ברור שישנם לא מעט "תחמנים" שמנסים ל"דפוק" את המדינה ולזכות בהטבות כאלו ואחרות. תמיד היו כאלו וכפי הניראה עוד יהיו, אך במקרים המובהקים ולאחר בירור העדויות וביצוע התחקירים מן הראויי, שלא ניראה לוחמים צעירים שעברו טראומה פיסית ונפשית בשדה הקרב מגיעים למצבי קיצון בשל ההתשה בועדות הנוקשות. שנים שמערכת הביטחון מנסה להוביל רויזיה כוללת באגף השיקום של נכי צה"ל ובכל פעם מוקמת ועדה באופן כזה או אחר הסוגיה יורדת מסדר היום עד לעוד משבר או מעשה קיצון. אחת ולתמיד חייבים להסדיר את הסוגיה  ובמידה רבה לעצור את הפקרת פצועי צה"ל בכלל והלומי הקרב בפרט, על מנת לשנות את המציאות העגומה וזאת כמסר ערכי לעם ובעיקר ללוחמיו. 

ידידיי ורעיי כולנו יחד חייבים לזעוק את זעקתם של פצועי צה"ל בכלל והשקופים – פצועי הנפש בפרט, שמחרפים נפשם למוות, על מנת להגן על כולנו בעוז ובגבורה, הם עושים זאת תוך הבנת ערכי צה"ל וערכיו של העם היהודי וחובה עלינו להישבע להם שנעשה הכל בכדי לטפל בהם במסירות נפש לאומית.