ההתיישבות היהודית בארץ ישראל של המאה ויותר שנים אחרונות כולל לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל עברה ועוברת ניסיונות פגיעה שתכליתם אי הסכמה לאישות היהודית. היו אלו לאורך כל הדרך ערביי ארץ ישראל שהתנגדו, ערביי יו"ש ועזה ובעיקר אלו שבמחנות הפליטים, מדינות ערב במעגל הקרוב ובמעגל הרחוק ואלו באמצעות הליגה הערבית גינו, תקפו והתנגדו לרעיון […]
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- האם זה אפשרי, דרושים מנהיגים עם אומץ לב וחזון!
ההתיישבות היהודית בארץ ישראל של המאה ויותר שנים אחרונות כולל לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל עברה ועוברת ניסיונות פגיעה שתכליתם אי הסכמה לאישות היהודית. היו אלו לאורך כל הדרך ערביי ארץ ישראל שהתנגדו, ערביי יו"ש ועזה ובעיקר אלו שבמחנות הפליטים, מדינות ערב במעגל הקרוב ובמעגל הרחוק ואלו באמצעות הליגה הערבית גינו, תקפו והתנגדו לרעיון היהודי/ ציוני בחבל ארץ זה. השאלה היא האם ניתן יהיה לחיות אחרת או שהאימרה לעולם נחיה על חרבנו היא אקסיומה ולא ניתן לשנות זאת. חובת ההוכחה היא על כל ה"שחקנים" בשכונה הזו וישנם דוגמות שעובדות. השלום עם מצרים בתחילת שנות ה -70 היה חלום להוזים ובסוף העשור ההוא נחת סאדת ובהמשך נחתם הסכם שמחזיק כבר מעל 4 עשורים, השלום עם ירדן מוכיח עצמו כך שניתן והדרך לכך תלויה קודם במנהיגים ובמנהיגות ולאחר מכן בעמים ובתרבויות. בכדי להגיע למצב שבו ניתן לחיות ב"שכונה" הזו ביחד צריכים לקרות מספר דברים שיחוללו שינוי. המנהיגות צריכה להחליט שמצב מלחמה הוא לא נכון ולהודיע לעמים שיש חזון וכוון נכון וטוב יותר, כדוגמת "הסכמי אברהם". לאחר מכן חייבים לשנות את הרטוריקה של ההנהגות בכל הרמות, סאדאת בחר לעשות זאת מעל במת הכנסת ובאופן בלתי משתמע לכוונים אחרים "לא עוד מלחמה, לא עוד דם…" ובהחלט השפיע על השיח בארצו, חייבים לייצר פרויקטים משותפים שיבססו אמון בין הכלכלות, חתימה על הסכמים ובריתות בעלות אינטרסים משותפים, חייבים לחולל מהפכה בתכנים החינוכיים מהגיל הרך ועד האוניברסיטאות כדי שהשיח יהיה שונה, יצירת שותפויות אזרחיות ועממיות בכדי ליצור קירוב לבבות בין העמים ובקרב הקהילות ועוד פעולות רבות שיצרו פלטפורמה נכונה לפיתוח חיים משותפים שבהם מחד כל עם ואומה שומרים על האינטרסים שלהם, על היחודיות ודואגים לתיחזוק הזהות הלאומית ומאידך כל אחד מנסה לאגבר את הביחד והמשותף האזורי. בימים אלו על אף מלחמת "חרבות ברזל" ניראה שאחת המדינות שחתמה על הסכם עם ישראל במסגרת הסכמי אברהם והחליטה לחולל שינוי היא איחוד האמירויות ושם ניראה כי השינויי בולט במערכות החינוך והדת. כיום בבתי הספר השונים תלמידים במדינה זו רואים מפה ובה מופיעה מדינת ישראל, ומלמדים את הנוער כי יוזמת השלום הזו תחולל שינוי גם כלפי העם הפלשתיני. מחנכים שם ומדברים על כך שההסכם הוא בהתאם לערכים האמיתים של האסלאם דברים אלו מוטמעים בתוכניות החינוך הלאומיות. הרטוריקה של עם כובש ומדינת אוייב השתנו וכיום מדברים על מדינה עם הסכם שלום. כמות התיירים מישראל לשם משמעותית מאוד משם לכאן צריך עוד שינוי גדול. ספרים רבים מתארים את ישראל כמקום מיוחד ליהדות במרחב של עמי ערב. חברות רבות שמזהות הזדמנויות עיסקיות עם ישראל מקבלות עידוד ותמריצים מההנהגה הלאומית ועוד תחומים רבים. כך שאם רוצים ניתן לחולל שינוי ואפילו מהפכה בקרב העם ולייצר כוונים והזדמנויות חדשות. יש עוד הרבה מה לעשות עם ההסכם הזה ובודאי עם השינוי הדרוש במצרים, בירדן ובייתר העולם הערבי, אך בהחלט זהו הכוון לחולל את השינוי הדרוש.
למה דווקא עכשיו הנושא מעניין ודורש מחשבה, אז בעיניי דווקא במקום ה"נמוך" הזה, במצב הנוראי אליו הידרדרנו באמצעות הטרור האיום של החמאס, במצב בו מערכת היחסים האזורית והמקומית התערערה ואיבדה איזונים רבים, דווקא כאשר האמון בין העמים נמצא בתחתית הרף, בעיניי דווקא אז חייבים לייצר תקווה ולנסות להניע כוונים אחרים שלפני ה – 7/10 נשמעו הגיוניים בחלק מהמקומות. החובה היא על כולנו לנסות לייצר פה שפיות בכדי לתת תקוה לימים שאחרי ובסופו של יום אלו יגיעו ואז נצטרך לחשב מסלול מחדש ואז השאלה היא אם להתכנסות והסתגרות בתוכנו או למציאת הדרך ליצירת חיים משותפים עם ייחודיות של כל אחד. דווקא בימים אלו חובה עלינו לנהל שיח פתוח עם עצמנו ועם שכננו בכדי לדאוג לדורות הבאים. דווקא עכשיו כשיש עדיין תקיפות בדרום במחנות הפליטים ומשם יורים לערינו ובצפון מטולה, אביבים וישובים נוספים "חוטפים, דווקא עכשיו לנהל את השיח הקשה הזה.
ידידיי ורעיי הימים הם קשים וגם הבוקר קיבלנו את בשורת ה"הותר לפרסום…" ובעיניי דווקא מכאן צריך להתנהל הויכוח על חיים על חרבנו או חיים בעושה שלום עלינו ובעיניי ההכרעה צריכה להיות שזה אפשרי ונעשה ונצליח (במציאת הדרך לשיח חינוכי אחר)גם בהקשר השינויי בחיים בשכונה שלנו.
כתיבת תגובה