אמנון אשל אסולין

היום 12/7/2023 זכיתי להיות אורח בין רבים בעצרת חטיבה 7 בסימן 50 שנה למלחמת יום הכיפורים ו 75 שנה להקמת המדינה. סיפורה של חטיבה 7 שזור בסיפורה של מדינת ישראל ולמעשה בכל "צומת" ביטחונית חברתית מאתגרת ומשמעותית של המדינה חטיבה 7 הייתה שם. ממלחמת העצמאות ומאז בכל מלחמות ישראל. זכיתי להצטרף לחטיבה 7 בשנת 1984 ומשם לטפס בסולם הדרגות והתפקידים עד קבלת פיקוד על החטיבה בשנת 2005 . היום לפני 17 שנה בשעה 0900 בבוקר יום קיצי של יולי זה התחיל ונמשך כ – 33 ימים ובסוף גם קראו לזה מלחמה – מלחמת לבנון השנייה. הייתי שם כלוחם והזכות הייתה לפקד על   חטיבה 7 ביום ההוא. שם הזדקק לי סיפור מורשתה עוד יותר ונשאתי בגאווה על כתפיי אלונקה עמוסה בסיפורי קרב, מורשות, סיפורי גבורה ונרטיב שהמונח ערגה יכול במעט להעביר את התחושה. לאחר החטיפה הטנק הראשון שחצה את גבולות המדינה לתוככי לבנון, עלה על מטען וארבעה לוחמים נהרגו. היה זה טנק מפלוגה א, גדוד 82, חטיבה  7 בעיניי זה מסמל ומזקק את סיפורה של החטיבה, תמיד להוביל, תמיד בגבורה, בשליחות, בחירוף הנפש וזה לא במקרה יצא שזו הפלוגה/הגדוד/החטיבה. ראיתי אז את טובי בנייך ישראל נלחמים ללא פחד בכדי להגן על רגבי המולדת, הם נשאו עיניהם אל האוייב, הישירו מבטם ועמדו בשבועתם להגן על תושבי העם הזה. כולי נמלאתי גאווה נוכח המסירות והשליחות הזו והיא באה מעומקי הנפש ההומיה , ממעמקי המורשת, מסיפורו המרתק של העם בכלל ובארץ ישראל בפרט. בימי המלחמה הבטתי ללוחמים בעיניים, נשאתי ברכה ואמרתי שמהקרב ייתכן שאחד מאיתנו לא ישוב, אך כמפקד החטיבה אעשה הכל על מנת להחזירכם בריאים ושלמים הביתה וכך תעשה כל המדינה. חזרנו משם חסרים ושילמנו מחיר חיים יקר, אך המחיר הוא חלק מסיפורנו כאן בחבל הארץ הזה. אויבינו אז, לפני, אחרי וגם בימים אלו מבקשים לפגוע בקיומנו וחובתנו המוסרית והערכית להשיב מלחמה נחושה, ללא חת בכדי להבהיר אנחנו כאן בשמם ולתמיד. במהלך יום המורשת הזה שמעתי שוב את סיפור גבורתם של לוחמי חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים וליבי התמלא שוב בגאווה על מי ומה שהחטיבה הזו עבור עם ישראל.

דווקא ביום הזה של זיכרון מתחילת המלחמה ההיא ובימים בהם אנו בימי בין המצרים המזכירים לכולנו חורבן, הפכו רחובות ישראל לשדה קרב מסוג אחר, שדה קרב המסוכן ביותר בתולדות העם הזה בארץ ישראל, שדה קרב בו יש צד אחד שנלחם בתוכו ורק הוא מפסיד. ההפסד יכול לבשר על חידלון הגבורה, מילות סיכום לנרטיב הלאומי ואולי את תחילתו של קרע וגזירה לשבטים שלא יוכלו לקיים את צוואת שבט אחים ואחיות ובודאי לא את שבת אחים גם יחד. היום רחובות ישראל התמלאו בלוחמים יהודים היוצאים לקרב כנגד המדינה שלהם ואלו מבקשים להילחם על צביונה של האומה. טרפת הרפורמה המשפטית מלווה אותנו כבר חודשים רבים ועוצמת הגלים מתגברת ומשנה את מצב הרוח הלאומי. מחד קואליציה ימנית נחושה, לוחמנית, שמנסה לרסק את מנגנוני ההגנה הדמוקרטים ללא איזון ולשנות באופן מהותי את כללי המשחק ומנגד אופוזיציה שמבינה ש"הגבינה לא זזה, אלא נאכלת להם" ועל כך שוברת כל מוסכמה לאומית ומוכנה לשנות את ערכי העם. הקרב כבר התחיל, הפציעה החברתית כבר מראה סימנים קשים, הכלכלה מתקיימת בהיסוסים, הדיפלומטיה חוטפת מהאגפים, הצבא וגופי הביטחון קרועים בין הנאמנות למדינה לנאמנות לעם ואין בנמצא מבוגר אחראי שיאמר, עצרו! עילת הסבירות היא חלק מהסיפור ונכון שלממשלה הנבחרת יש את הלגיטימציה הדמוקרטית להוביל שינויים, אך המהלך מביא עימו מהפכה תפיסתית ביחס לערכים הלאומיים שהסכמנו עליהם, השינויי הזה פורם את האמנה הלאומית ומנסה לשלוח אותה לדפי ההיסטוריה מבלי לדון בכך. המהלך מובל על ידי ממשלה ימנית קיצונית ולא בהסכמה רחבה כפי שמהלך כזה מחייב. האם צריך לערוך שינויים במערכת המשפטית הלאומית שלנו בודאי שכן וחלק  מהשינויים יחזקו את הדמוקרטיה, אך הדרך צריכה להיות שונה מהותית. המתכונת הנכונה ביותר היא ממשלת אחדות רחבה שתזכה ללגיטימציה מכל קצוות הקשת הפוליטית, אך כאן אני מאשים את ראש האופזיציה – יאיר לפיד, את בני גנץ וייתר ההנהגה האופוזיציונית בכך שהם קבעו "רק לא ביבי" ובעצם מבזים יותר מחצי מהעם. לצערי גם באופק אני לא מזהה את הדמות, המבוגר האחראי שיקח צעד מנהיגותי קדימה ויצליח ליצור שיח שיביא להסכמות ובעיקר להורדת מפלס המתח בתוכנו. אם כזה אין בנמצא אז אני מזהה אופציה אחת שתעצור את ההידרדרות והיא התערבות חיצונית, אוליי האמריקאים שהדאגה שלהם מתעצמת מיום ליום או כל דמות אחרת. האופציה השנייה, הבעייתית מאוד שהתרחש אירוע קיצון בו יהיו נפגעים רבים כתוצאה ממאבק בין הצדדים ,יתכן אף הרוגים וזה יכול להרתיע את כולם ובמצב טראומתי כזה להתיישב ולשוחח. בכל מקרה הימים הם מאתגרים מאוד ומעבר למה שתואר כאן צריך לזכור שהצד השני – האוייבים האמיתיים עומדים וממתינים לזהות האם תהיה שעת כושר לפגיעה בישראל.

ידידיי ורעיי לא סביר שבעיניים פקוחות אנחנו – הימין והשמאל צועדים אל פי התהום ובוחנים את רמת הסבירות של פעולת הצד השני. דבר זה מעיד על סבירות מחשבתם של הפוליטיקאים אפילו במצבי קיצון. בואו נדאג שיהיה סביר ובעיקר נכון להמשיך את הפרויקט הציוני שבעיני הפחות הקיצוניים סביר שימשיך. רגע לפני עיסוק במהלומה נוספת לחיזבאללה ושולחיו בואו ניתן מהלומה חברתית שתשיב את הסבירות לחיינו.