חוק ירושלים קבע כי בכ"ח באיר נחוג יום מיוחד לבירתנו וזאת לאחר איחוד העיר תחת הריבונות היהודית לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. מאז העיר בשליטה ובאיחוד ישראלי, אך לא יודעת רגע של שקט ונחת. לפני מספר ימים ביקרתי בירושלים וכמו בכל פעם ברגע שמתחיל הטיפוס לעיר משער הגיא ההתרגשות האישית עולה והרגש היהודי מוסיף פעימה וברגע שנכנסים לעיר עולה תחושת הקודש ומשהו באויר ובאוירה מחשמל וככל שמתקרבים לעיר העתיקה משהו בנפש יותר תזזיתי שנותן תחושה עילאית ומריץ את סרט האבות והאימהות מאז ואלו יחד עם דוד המלך, שלמה המלך, הנביאים, השופטים הכהנים, הלויים וישראל נותנים הרגשה שהתסריט בסרט הזה של השושלת וההיסטוריה היהודית ממשיך, מפעם, מרהיב ונותן תחושה שהספר נכתב, אך טרם נחתם. בשיחות עם חברים, קולגות, בני משפחה ועוברי אורח ברחוב מסתבר שההרגשה היא מאוד דומה וההתרגשות לרוב גורמת להתרוממות רוח ולתעצומות נפש. ירושלים מאחדת בתוכה את שלושת דתות האל – היהדות, הנצרות והאיסלאם וכל אחד רואה בה מרחב קודש אישי לפולחן הדתי וכך שהמראה הוא מרהיב בנוף ובפסיפס האנושי שהוא יוצר ויחד עם זאת הוא גם שיוצר את המחלוקות והוויכוחים הקשים ביותר עד כדי עליה חדה באירועי הטרור ואף בפוטנציאל  למלחמה. יש בין ארגוני הטרור וחלק מהמדינות שמיד זועקות שהיהודים מטמאים את הר הבית ואמירה כזו מתסיסה את המאמין האיסלאמי ומביאה את כולם לחזרה לעידן מלחמות הדת הקשות. ליהודים יום השחרור של ירושלים הוא יום חג שנקרא יום ירושלים ומנגד לפלשתיני ולעמי ערב ה – 5/6 הוא יום הנכסה – יום התבוסה ולזה הם מוסיפים את יום הנכבה – יום האסון ממלחמת העצמאות ועוד ציון של ימים הם סביב ההתנגדות לביסוס היהודי בארץ ישראל ורוב המאבק מזוקק לתרגום המאבק בירושלים ובעיקר במרחב חומות העיר העתיקה – מזרח ירושלים. אנחנו נאחל לירושלים חג שמח ותמשיכי לפרוח עם ההרים סביב לך ואנחנו נמשיך להגיע, לצעוד עם הדגלים, להניח פתק בקיר, להתרגש ולחזק את אחדות העיר לנצח ישראל.

הסבב האחרון בעזה הסתיים ולא ברור מתי יהיה הסבב הבא בדרום. בסבב הזה ישראל בהחלט צברה הישגים שישפיעו על עיתויי ועוצמת הפעם הבאה. ראשית הג'יאהד האיסלאמי נותר "לבד" ומתח את יכולותיו עד הקצה וזאת תוך איבוד שרשרת הפיקוד הבכירה ביותר שלו מה שכפי הניראה יקח זמן רב לשקם. שנית החמאס לא היה שם מתוך רצון לא להצטרף למלחמות של "אחרים" או כי הוא מורתע או משום שמבין מה ההפסד והנזק שיכול להיות לו. שלישית הציבור בעזה "זעק" את שלו בשקט – "תנו לחיות…", וכך גם הציבור הפלשתיני ביהודה ושומרון, בלבנון ובעוד מקומות ובכך המסר לג'יאהד אל תתישו אותנו. כך שסיום הסבב הנוכחי הוא בהחלט עם יתרונות לישראל, אך ברור שהוא לא ימנע את הסבב הבא ובכדי שזה ימנע הרעיון האסטרטגי חייב שינוי.

לא פעם אנשים שקוראים את דבריי פגשו אותי ואמרו לי " אמנון אתה תמים ואופטימי מדיי…", "אמנון תפשיל שרוולים ותתחיל לתקוף יותר חזק…", "אתה ימני…", " אתה שמאלני…", "הרפורמה היא אסון לדמוקרטיה…", "הרפורמה תציל את החברה בישראל…" בקיצור טוב לדעת שאני עונה למרחב מגוון של קוראים וחלקם בשישי אחד כועסים עליי ובשישי אחר סולחים לי. ובכל מקרה האמת היא שאת בן גביר אני ממש לא מסמפט, לביבי היו ימים שהייתי משוכנע שהוא מנהיג ראויי, יאיר גולן מאכזב ובימים מסויימים מביש את עברו, סמוטריץ תמיד ניראה כאחד שזקוק לריטלין או עם החברה הצעירים לאיזה ג'וינט מרגיע, לפיד ניראה תמיד כאילו הוא בחזרה לאיזה סצ'נה מתוך תסריט או באודישן, סער נשאר "חשוד" שמחפש דרך, כץ "שובר" הכל כך שנותר רק גנץ עם חיוך שובה, הליכה אצילית, נימוסין, רהיטות, צ'ארמר, מטוקטק ובמילים אחרות הכל נכון וטוב אצלו רק לא מתאים באופי לאגרסיות של הפוליטיקה הישראלית. אז בואו תמים אני יכול להעיד שאני לא ואפילו חושיי האישיים לא מאפשרים לי להיות במלכודת התמימות, אבל אופטימיסט מושבע אנוכי וכשמדובר בארץ ישראל, מדינת ישראל, מלח הארץ, טובי בנינו, בוני הארץ וכו אז אין סיכויי שמישהו יקלקל לי את הראיה המפוכחת, מלאת האור שרואה את הטוב והחיובי בעולמנו. תמיד יהיה מה לעשות שונה, לתקן, ללמוד ולשנות, אך ככלל הדברים שקורים פה הם טובים והעולם הישראלי הוא עם חמישים גוונים של ורוד. ניתן תמיד להרוס, לקלקל ולעשות פוליטיקה הפוכה על כל מהלך וזאת גם חלק מהמומחיות היהודית/ישראלית ואוליי גם היא יתרון שהשפיע על פיתוח המדינה וכדאי שניראה כולנו את האור הטוב בקצה העשיה הלאומית.

ידידיי ורעיי "בלי האמונה צסק"א לא היתה אוכלת אותה…"  וכך אני משוכנע שבלי האמונה לא בטוח שהיינו שבים ארצה לאחר אלפי שנות וגם את ירושלים לא בטוח שהיינו מאחדים ועל כן בואו ניראה את הטוב והיפה, נמשיך להתעטף באוירת הקודש של ירושלים וישראל ונבחר את הגוון הנכון בתוך 50 גווני הורוד!

חג ירושלים שמח.

אמנון אשל-אסולין