מאמר דעה מאת דאליה חלבי- מרצה בפקולטה לחינוך מכללת אורנים

השיח אודות אחוזי הזכאות לבגרות שוב עולה לכותרות לאחר שמשרד החינוך פירסם ביום ראשון האחרון את שיעורי הזכאות לבגרות לשנת הלימודים תשפ"א. אין ברצוני לכנס למספרים ולמשמעויות של המספרים, אולם דבר אחד אפשר לטעון: התוצאות מעידות שהפערים בין הקבוצות השונות נשמר ואף התעצם לאורך השנים והחברה הישראלית, כמוה כמו כלל החברות במרבית מדינות העולם הפכה להיות יותר ריבודית ויותר אי שוויונית. חוקרים רבים מסכימים היום שמערכת החינוך בחברה המודרנית הניאו- ליברלית לא רק שאיננה מצליחה לגשר על הפערים החברתיים והכלכליים הקיימים ולפתור את בעיית הריבוד החברתי, אלא שהיא אף תורמת באופן ישיר ועקיף לשעתוק המציאות ושמירה על הפריבילגיות של הקבוצות החזקות. חוקרים אלה הצביעו על כך שהפערים ההשכלתיים בין הקבוצות השונות הינם יציבים ועמידים יותר לאורך זמן.

פירסום תוצאות מבחני הבגרות לרבות אחוזי הזכאות בערים וביישובים השונים והשיח שבא בעקבותיו של מי הם היישובים המובילים באחוזי הזכאות לבגרות חושף בעיניי החולי של מערכת זו שאיננה מצליחה להתמודד עם הפערים העצומים בין הקבוצות השונות כדוגמת החרדים והערבים או בין האזורים השונים כגון המרכז והפריפריה. זאת ועוד שיח זה מתאפיין בהיותו שיח שמונע מעקרונות ניאו-ליברליים שמכפיפים את החינוך לכלכלת השוק ואיננו מצליח לעסוק בעקרונות של צדק, הוגנות ושוויוניות.  הכימות המתמיד של הישגי מערכת החינוך והעיסוק אך ורק בהישגים מספריים מרוקן מערכת זו מהמהות שלה: העיסוק בערכים ובחינוך נפש האדם.

גם כאשר אנו בוחרים להתמקד במספרים אלה ולבחון אחוזי הזכאות לבגרות, חובה עלינו להתייחס לנתונים אלה בעין ביקורתית ובוחנת ולשאול מספר שאלות מהותיות. הראשונה כמה מגיעים בכלל לסיים 12 שנות לימוד מאותו שנתון? ומה מספרם של  הניגשים למבחני הבגרות מתוך המסיימים 12 שנות לימוד? השאלה השנייה מתייחסת לסוג ואיכות תעודת הבגרות כך למשל אנחנו יודעים שארבע יחידות בגרות במקצוע האנגלית איננו מאפשר כניסה ללימודים באוניברסיטאות ובלי חמש יחידות  במקצועות המתמטיקה והפיזיקה אי אפשר להתקבל ללימודים בטכניון או במקצועות שנחשבים ליוקרתיים כמו הנדסה, רפואה, תכנות ועוד. זוהי דוגמא אחת כיצד הפערים בין הקבוצות החזקות לאלה החלשות, נשמרים. והשאלה השלישית מה קורה אחרי שמסיימים לימודים בתיכון עם תעודת בגרות? מה קורה ביום שאחרי? מי באמת מצליח לכנס לשערי האוניברסיטה ומי נשאר מאחור. העיסוק בשאלות האלה הוא קריטי ולצערי הרב איננו נוכח במרבית הדיון הציבורי. כך למשל מרבית העיתונאים שדיווחו על שני היישובים המובילים באחוזי הזכאות לבגרות בוקעאתה ברמת הגולן ופקיעין בגליל לא טרחו אפילו לשאול השאלות הבסיסיות המתבקשות לגבי אחוז הניגשים למבחנים הבגרות מאותו שנתון והשאלה היותר חשובה איכות וסוג תעודת הבגרות. זוהי בעיניי מעילה בתפקידה של העיתונאות שצריכה להיות חוקרת ולא עצלנית שמסתפקת בפירורים שניתנים להם ומשחזרת מידע חסר עומק שאיננו משקף את התמונה הכוללת, ואף מייצר תודעה כוזבת של הצלחה והישגים.

השיח אודות אחוזי הזכאות לבגרות וההתמקדות במספרים מסמל את הפיכת מערכת החינוך לעוד זירה שמתנהלת לפי ערכי השוק וכלכלת הרווח וההפסד. זהו שיח הישגי שמכרסם בשיח הערכי ומנציח את עקרונות הניאו- ליברליזם. לאור זאת קיים לחץ אדיר על מורים ומנהלים ל"ספק את הסחורה": להעלות אחוז הזכאות לבגרות, לחתור למצוינות ולהישגיות יתר ובשל כך בתי הספר הופכים ליותר ריבודיים, סלקטיביים ותחרותיים: מי שלא יכול לעמוד בקצב מונשר. הנשרת תלמידים בעלי הישגים נמוכים, או הסללתם לבתי ספר טכנולוגיים, היא עוד דוגמא כיצד מנהלים מתמודדים עם הרצון להצטיין בכל מחיר. זה מסביר את העלייה בקרב תלמידים ערבים שלומדים בבתי ספר טכנולוגיים: גידול של 43 אחוז בשנת 2017 לעומת 25 אחוז ב 2012. במצב זה מערכת החינוך מנציחה ערכים של השוק כמו תחרותיות אגרסיבית, אינדיבידואציה, הישגיות בכל מחיר ומשדרת מסר שאין מקום ל"חלש" בתוכה.

ניתן לטעון שמערכת החינוך ולמרות כל הרפורמות איננה מצליחה לגשר על השינויים העצומים שמתרחשים סביבה והיא נותרה בפיגור רציני מכל הבחינות. זוהי מערכת שהתאימה לתקופה מסוימת בהיסטוריה האנושית ולאט לאט הפכה לפחות רלוונטית בחיי הדורות הצעירים היות שהיא כשלה להתמודד עם האתגרים הגדולים של ימינו ובעיקר משחקת תפקיד מרכזי בשמירת המצב הקיים ושעתוקו של אי השוויון המבני בין הקבוצות. גם ברמת היחיד, התלמיד, מערכת זו איננה מצליחה לספק מענים הולמים ולהתמודד עם הצרכים השונים של ילדי המאה ה- 21. בהרבה מובנים הלמידה שהיא מקדמת איננה מותאמת לעידן החדש והמבנה ההיררכי שלה נותר בפיגור רציני. 

לי שולמן אחד מחוקרי החינוך החשובים בימינו כינה את הלמידה הבית ספרית "למידה פתלוגית"- למידה שהידע שנרכש בה סובל מאינרציה, קרי התלמידים לא מיישמים אותו בחייהם, מאמנזיה היות שהם שוכחים אותו במהירות ומפנטזיה בגלל שהתלמידים משלים את עצמם שהם הבינו אותו. מבחני הבגרות והשיח הציבורי סביב אחוזי הזכאות משקפים את הפתלוגיה הזו בשיאה ומסמלים בעיניי יותר מכל דבר אחר את החולי של מערכת זו. צריך לעצור באופן מיידי ולחשב מסלול מחדש, ויפה שעה אחת קודם!