מלמיליאן

אוּרִי הָיָה שָׂם אֶת הַיָּדַיִם עַל הַמָּתְנַיִם
אֲבָל הָפוּךְ –
עִם הָאֶצְבָּעוֹת לְאָחוֹר, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּהֵרָיוֹן
שֶׁמַּחְזִיקָה אֶת הַגַּב
הַתַּחְתּוֹן
וְהוֹלֶכֶת לְלֵדַת יֶלֶד.
לַחִבּוּרִים.

"מלמיליאן" הוא אחד השירים בספר, שהבית הראשון שלו פותח את הטור השבוע. התיאור של שרבני לאורי מלמיליאן מדויק להפליא. אורי שהילך עלינו קסם. שעבורו הלכתי ברגל לכל משחק בית מגיל שש, משכונת רוממה לאצטדיון ימק״א ובחזרה.

בירושלים של שנות השבעים שאחרי המלחמה, השבתות נמשכו עד אין קץ בשעמום אינסופי שאותו העברנו במשחקי כדורגל, שהתקיימו במגרש אספלט מוקף גדרות רשת מתכת גבוהה וירוקה, כדי שלא יעוף הכדור מעליהם וינחת בתהום העמוקה בין המגרש לשיכון הרכבות הענק ששכן למרגלותיו. המשחקים החלו עם כניסת השבת, וכיוון שגדלנו בשכונת מצוקה ולמדנו בבית-ספר שלא הצטיין בשום דבר מיוחד, גם לא בללמד, נמשכו משחקי הכדורגל גם ביום ראשון. ככה התחברו להם הימים במשחקים של שלוש על שלוש, חמש על חמש, למעגל כדורגל אינסופי.

במהלך עונת הכדורגל, כל שבת שניה שבה משחקת בית״ר בבית הייתה קודש לישראל, ואנחנו צועדים ברגל, גם בקור ובגשם, לעבר מקדשנו המוקף חומת אבן גבוהה אשר בצמרתה הוטבעו שברי בקבוקים לבטון הרך שהתקשה, והפך אימת המטפסים שהעזו לטפס על חומותיה כדי לנסות ולהתגנב למשחקים. במשחקי הכדורגל של אז, הילדים יכלו לבקש ממבוגר שיכניס אותם למשחק. היית משיט ידך למבוגר אקראי, והוא היה אוחז בה בתור לשער הכניסה בכדי שהסדרנים ישתכנעו שאתם אב ובן, רק כדי להתפזר לכיוונים שונים בשנייה שתכנסו להיכל הקודש ימק"א, שהתאים יותר לשמש ככר אחו לפרות. לי מעולם לא היה כסף לכרטיס והיו פעמים שלא מצאתי אבא של שבת תורן שאתו אוכל להיכנס למגרש, האזנתי לשאגות הקהל מהמגרש שמעבר לחומה. שנים רבות של תסכול בצל הקבוצות התל-אביביות העשירות זוללות התארים, ובראשן שנואת נפשנו הפועל תל-אביב האדומה, של העיתונאים השמאלנים והאשכנזים של מפא״י. בירושלים של שנות השבעים, מעוז התסכול הימני התרכז לנו בשני יציעי עץ בימק״א.

עד עונת 83-84. כבר לקחנו גביע וגם את השלטון כבר כבשנו מהמפא"יניקים, אך אליפות ירושלמית – אין. מגרש ימק״א, שביום טוב יכול להכיל עד שבעת אלפים צופים, היה גדוש בלמעלה מעשרת אלפים איש בצפיפות מפחידה, אשר עלו על הקווים ועל הגדרות, על המגדל של מלון ימק״א ובמרפסות שסביבו. תיקו – ואנחנו אלופים. בעונת 83-84 בית"ר ירושלים ואורי מלמיליאן טחנו את כל שאר הקבוצות בליגה וכבר הרגשנו את האליפות ביד. אך מחזור אחד לפני הסיום הפועל ת״א הגיעה לימק"א ובעיטת וולה של משה סיני הזכירה לנו מי הם שליטי הארץ והאליפות קרסה לה כמגדל קלפים ממרומי יציע העץ.

האיבות המרה בין בית״ר ירושלים והפועל ת״א הולכת עשרות שנים אחורה. תהום פעורה בנינו. 37 שנים אחרי אותו משחק גורלי, את ימק״א החליף אצטדיון טדי ואליו עשתה דרכה הפמליה של ביבי, מירי רגב ואיזה ראש עיר חרדי מפוקפק, ליציע המכובדים של בית״ר. כולם עטופים בצעיפים חדשים מהניילון בעוד הם מצטלמים לסלפי קבוצתי זחוח וקורן צביעות. בדקה ה – 61 הפועל ת״א מובילה על בית״ר. אין בעולם אוהד בית״ר אחד שיחייך כשהפועל ת״א מנצחת אותך. זו בגידה במולדת. כבר שנים רבות שאיננו הולך למשחקים של בית״ר. אבל את הרגשות של אותו נער בן 16, שגנבו לו את האליפות, אי אפשר למחוק. וכשהפועל מובילה אחת-אפס על בית״ר השבוע, וביבי ומירי תופסים עלינו טרמפ אני מתפלל לאלוהים שבית״ר לא תשווה. שתנצח שנואת נפשנו ולא נסבול צילום של חיבוקים מזויפים של פוליטיקאים חלולים מתחבקים וחוגגים את השוויון של בית״ר.
אורי סלח לי.