השאלה המרכזית בעיניי שעולה מגל המחאה של בני העדה האתיופית הנוכחי, היא האם המקרה הטרגי של סלומון טקה ז'"ל הוציא את ההמונים לרחוב? או הצטברות של תסכול וזעם לאורך השנים כנגד הממסד בכללותו והמשטרה שמייצגת יותר מכל את השלטון בפרט?

לפני דבריי, אני קורא למנהיגי העדה האתיופית לנקוט כל צעד שידרש, על מנת שהמחאה תהיה לגיטימית ושלא תחצה את גבולות האסור. מה שראינו וחווינו אתמול היה מעבר לגבול ובמידה רבה על גבול האנרכיה וכנגד זה לא נותרו ברירות למשטרת ישראל לפעול בחוסר סובלנות.

קשה שלא להזדהות עם מחאת יוצאי אתיופיה, בעיקר משום שאין כל הצדקה לכך שנער בן 18 שיצא מביתו לגן שעשועים, חוזר לביתו בארון קבורה. אינני מכיר – כמו רבים אחרים – את פרטי החקירה ואת נסיבות האירוע הטרגי, אך כל בר דעת מבין כי התוצאה היא חמורה, גם אם סלומון טקה ז"ל היה אלים באירוע.

מהכרותי עם משטרת ישראל, נהלי הפתיחה באש הם מאוד ברורים ולא מותירים תחום אפור. במקרה דינן בחר השוטר, שלא היה בתפקיד, להשתמש בנשק וכתוצאה מכך פגע בסלומון ולאחר מכן נקבע מותו. בעקבות האירוע נפתחה חקירת מח"ש ובפניה עומדות לחקירה שאלות רבות בעיקר בהיבט מבחן התוצאה – נער בגיל 18 ירויי ומת מפגיעת הכדור שנורה על ידי השוטר. ואולי השאלה הכבדה והמשמעותית, עליה בני העדה מבקשים להוציא את החקירה ממח"ש, היא האם השוטרים בפרט והמשטרה בכלל "קלים על ההדק" כאשר מדובר באתיופים?

החקירה תתנהל והראיות והעדויות יפרסו בפני החוקרים ובסופו של יום תגיע לשלב ההכרעות ויתקבלו ההחלטות באשר לכתב אישום כנגד השוטר או כל החלטה אחרת, אך מי שמקשיב בדיוק ייתר למנהיגי העדה האתיופית, אלו לא באים לבקש חקירה ממצה והעמדה לדין של השוטר, הם מבקשים במידה רבה "העמדה לדין" של החברה הישראלית בכללותה ומנהיגיה לאורך השנים בפרט.

גל הזעם הנוכחי הוא תוצאה של הזנחה גזענית לאורך שנים רבות, מאז התקבלה ההחלטה על העלאת בני העדה האתיופית ארצה והחלו המבצעים לשיבתם לארץ ציון וירושלים.
ההזנחה באה לידי ביטוי מבחינתם בכל תחום מחיי החברה הישראלית התחושה היא תחושה של גזענות נפשעת וזלזול רק בשל צבע עורם. בראיונות הרבים שהיו בימים האחרונים בתקשורת היו כאלו שהותירו אותי בהלם ועם עובדות שכאלו קשה לשחרר את ההרגשה והתחושה הגזענית כלפיהם.

באחד הראיונות בטלויזיה מספרת אחות – אתיופית ותיקה ומנוסה בחדר לידה, באחד מבתי החולים במרכז הארץ, שהגיע אליהם אשה ללידה וכאשר נכנסה האחות לחדר והחלה בהכנה ללידה ביקשה ממנה המטופלת לעזוב את החדר והיא לא היתה מוכנה שהאחות האתיופית תיילד אותה, כאשר פנתה לאחראים עליה וביקשה שיציבו אחות אחרת בחדר הלידה הזה, שמעה האחות את היולדת אומרת לחברתה "אני לא מוכנה שהכושית הזו תיילד אותי". האחות נפגעה רצה לחדרה ושם פרצה בבכי ובסופו חזרה לחדר לידה אחר וכאשר הגברת ילדה נכנסה האחות לחדר ואחלה לה מזל טוב והסבירה לה שצבע עורה לא מעיד על נחיתות מקצועית. בראיון אחר מספר מורה ממוצא אתיופי שניסה להתקבל לתוכנית מצויינות למורים ובסופו של יום נשלל ויצא בתחושה כי צבע עורו הכריע וכך עוד דוגמאות רבות שיוצרות תחושה כללית של אי קבלת האחר והשונה.

אנחנו פעמים רבות מדיי טובים ב"מכבסת" מילים – סובלנות, סבלנות, קבלת האחר וכו, אך כאשר מגיעים להחלטות פרקטיות אנו פועלים בשונה מערכים אלו.

אני נחשפתי באופן אישי לרבים מבני העדה האתיופית בשרותי הצבאי וראיתי בהם פעמים רבות מודל מצויינות, להצלחה להשתלבות וזה היה בזכות ביצועיהם באימונים, בשגרה ובפעילות מבצעית. וכך אני מעריך שרבים מאיתנו חוו וראו את דרכי התמודדות, שפעמים רבות מעוררות השראה, של בני העדה.

אני קורא לבני העדה האתיופית "להילחם" על מעמדם, ל"היאבק" למען הצלחתם. אל תשארו אדישים אתם אלו שחייבים לעשות מעשה ולהוכיח כי ה"זכוכית" היא רק תקרה וניתן לפרוץ אותה. כפי שעשו זאת רבים מבני העדה בתחומים רבים, כך גם את יכולים וצריכים לעשות. כל העליות נאבקו למען מעמדם, הצלחתם ופריחתם וההורים עשו זאת על חשבון מותרות בתקופות קשות של המדינה. על כן אל נואש תדחפו את הדור הצעיר להצלחות, למצויינות ולהתפתחות ובמקביל לדחיפה הלאומית דרככם תישא פרי.
מדינת ישראל לאורך ההיסטוריה שלה קלטה גלויות רבות וקיבלה אותם בארץ ישראל והפכה אותם להיות עם אחד עם שונויות תרבותיות, חינוכויות, שפה, משפחה ועוד ולאורך העליות השונות היתה תחושה ל"חדשים" – העולים האחרונים כי ישנה אפליה וקיפוח כלפיהם. חלק מאלו אף הגיעו לידי מחאות והתפרצויות זעם על ידי בני הגלויות השונות ובסופו של יום המדינה טיפלה בכך וביצעה תיקונים ו"אפליות מתקנות", על מנת ליצור "כור היתוך" תרבותי וחברתי. עדיין אנו נחשפים לסיפורי גזענות וסיפורי זוועה בתהליכי הקליטה כאלו שמוציאים את בני הדור הנוכחי המומים וכואבים.

הגיעה השעה לעסוק בקליטת יהודי אתיופיה בצורה יסודית ומעמיקה. הטיפול לא יכול להיות נקודתי ובהסתכלות צרה, אלא חייב להיות מערכתי ובהשתתפות ומעורבות כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה השונים. משהו בגל המחאה הנוכחי הוא הרבה יותר עמוק מאובדנו הטרגי של סלומון טקה ז"ל, הוא בא לומר די לגזענות, די להתיחסות המזלזלת, אנחנו בני אדם שווים במדינת היהודים.
ואולי גם הגיעה השעה להקמת ועדת חקירה לאומית מערכתית העוסקת בקליטת הגלויות השונות ובעוולות שנעשו לאורך הדרך, על מנת לתקן עיוותים וטעויות מערכתית – אסטרטגיות שנעשו וגם בכדי להיערך לגל העליה הבא עלינו לטובה בצורה איכותית יותר.
אין לנו ארץ אחרת ואת זאת שיש כדאי לשמר, כדאי לטפל וכדאי להפיק את הלקחים וליישמם על מנת להיות פה עם אחד עם קיבוץ גלויות נפלא ושונויות תרבותיות, חברתיות, הלכתיות.

ידידיי ורעיי, אני מזדהה כמו רבים עם גל המחאה של אחיי – בני עמי היהודי, על האירוע הטרגי בפרט ועל העוולות והגזענות בכלל. כל אחד מאיתנו צריך וחייב לעשות מעשה קטן על מנת לקרב לבבות, להוריד חסמים ולסייע בתיקון עוולות הממסד ולהערכתי רצף של מעשים קטנים ואנושיים יביא להצלחה גדולה. כל זאת מבלי לשחרר את מנהיגי המדינה ומוסדותיה לעשות מעשה גדול ובעיקר פרקטי, שיסיר את תחושתם של אחינו האתיופים.

אני קורא להקמת ועדה חקירה לאומית רחבה ומקיפה על מנת לשמר ולשפר את היותינו עם ישראל, עם חופשי היושב בקיבוץ גלויות בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות.