כל אחד מהם וסיפור גבורתו על תקומת העם בציון והמשך התבססות והתפתחות לאומית בארץ ישראל. השבוע הזה ובשבועות שקדמו לו הם בהחלט תקופה בלוח השנה היהודי – ישראלי בהם משהו אחר ושונה, זו תקופה של מעברים חדים בין שמחה לעצב, בין משפחתיות ועממיות להתייחדות והתכנסות, בין חג לימי זיכרון ובין קודש לחול.

האחר והשונה בתקופה זו בא לידי ביטוי באוויר, באווירה, בשקט, במחשבות, בזיכרון – האישי והמשותף וליבי שלי כמו עוד רבים בעיקר נודד אל בני המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם ולא מוצאים נחמה לאורך כל ימות השנה. הימים הללו הם ימים מיוחדים שלהם וסערת הרגשות המשתוללת בקרבם מגיע לנקודת שיא, כאשר כל האומה מחבקת אותם ומתכנסת אתם לדקות הדומיה ולשעות הסיפור על גבורתם של היקירים. העם חייב למשפחות את החיבוק המעודד, שנותן להם בעיקר מחשבות על תקווה לעתיד טוב יותר ועוד יותר כולנו חייבים לדבר בם ולספר את סיפור הגבורה האישי שלהם והמשותף של כולנו. בזכות גבורתם של אלו במערכות השונות, במלחמות, בביטחון השוטף אנחנו מצליחים לעשות את המעבר החד מזיכרון לתקווה ולחגוג את יום העצמאות עם המון שמחה ואושר לאומי ובעיקר תקווה לעתיד טוב יותר. השנה אני בחרתי להתייחד עם זכרו של אחד מחיילי סמל ליאור שבתאי ז"ל, שנפל בקרב הירואי מול מחבלים רבים במוצב "דלעת".
גבורתו של ליאור וחבריו לצוות זכתה לצל"ש על פעולה מקצועית ונחושה כנגד ארגון החיזבאללה. ליאור בגבורתו ציווה לנו את החיים והתקווה וצואתו כנער צעיר היא קידוש החיים. פרחיה ובני הוריו של ליאור בן ה -20, אופיר וטמיר אחיו ממשיכים לחיות את חייהם מתוך תקווה ומרוח צוואתו של ליאור ומקדשים את החיים בצל הזיכרון, ומיד לאחר ההתייחדות ביום הזיכרון, נעבור כולנו לחגיגת יום ההולדת של המדינה – חגיגת יום העצמאות שלנו ונעשה זאת במעבר חד. הפעם עם מעט זיקוקים ראוותניים, בלי חגיגות רחוב ועם טקס הדלקת משואות צנוע. גם את ההתייחדות ביום הזיכרון וגם את חגיגות העצמאות נעשה ב"צילה" של הקורונה עם חיבוק מרוחק, עם התכנסות וירטואלית, עם התבודדות מלטפת.

כולנו נהיה שם ונזכור את גיבורינו ונחבק את בני משפחותיהם וכולנו ניראה ביחד את זיקוקי הכוכבים בשמים. וכן בשמם ובצוואתם מגיע לכולנו לערוך חגיגות עצמאות ל 72 שנות תקומה.

מתוך הזיכרון והתקווה בימים אלו במידה רבה אחז בנו ייאוש מגיפת הקורונה.
סדרה של מסיבות עיתונאים לפני כחודשיים ודיווחים דרמטיים מהעולם הכניסו את כולנו לחרדות ולהסתגרות בביתנו. באחת סדר היום האישי והציבורי השתנה ואורחות חיינו זכו לתפנית הזויה בעלילה. רובנו גילינו משמעת ומצאנו את עצמנו מרוחקים מהמשפחה, מהחברים, מהטיסות, הבילויים ובעיקר מתבודדים.
מדינת ישראל הייתה בעיצומה של עוד התקדמות כלכלית שוברת שיאים ובאחת ברמה הלאומית הגיעה התפנית.
ממצב של 4-5 אחוזי אבטלה אנחנו היום עומדים על כמעט 25%, למעלה ממיליון ישראלים ימשיכו לשבת בביתם ללא מקור פרנסה.

בעלי עסקים קטנים כגדולים נמצאים בחרדה כלכלית כי העסק הפרטי שלהם שצמח וצמח קרס להם באחת ורובם משוכנעים כי הוא לא יחזור למצבו הקודם. וכך גם בתחומי חיים רבים מערכות המדינה למעט הבריאות לא פועלות מערכת החינוך מושבתת, חל איסור על קיום תרבות קהילתית, התיירות לא קיימת ואפילו פעילות המשפט מצומצמת. בתוך כל אלו הציבור נמצא בייאוש, בבלבול ובמידה רבה תקוותו התערערה ועולים בו הרהורים רבים על מה יהיה בהמשך. את היום שאחרי עדיין אנו לא רואים והממשלה מנסה ל"גשש בערפל" בכדי מחד לשמור על שלום ובריאות הציבור ומאידך לא לאבד עצמנו לדעת. הסבלנות האישית והציבורית נמצאת במצב רתיחה מסוכן, שגורם לרבים לאבד תקווה ולהגיע לסף ייאוש.

ברמה הלאומית ממשלת ישראל חייבת לעשות מעשים קיצוניים הפוכים לאלו שנעשו בהתחלה ובמקביל לשמירת המשמעת הציבורית לאפשר, תחת המגבלות, למשק לחזור לתפקודו. עסקים, מפעלים, בתי ספר, תחבורה ציבורית, קניונים וכל מה שניתן לשלוט בו בצורה שלא תסכן את הציבור ייתר על המידה.
במקביל לשחרור יצירת אכיפה בלתי מתפשרת כנגד מי שמסכן את הציבור, מתן מענה ראוי והולם לבני הגיל השלישי ולמי שנמצא בקבוצות סיכון. הימים הם ימים קשים ולפני שהייאוש משתלט בואו נעשה אותו יותר נוח. ניהול הסיכונים הלאומי חייב להיות במנהיגות, בנחישות, בתקיפות וברגישות ומתוך הבנה שייאוש הקורונה יכול לגבות מחיר כבד יותר מתחלואת הקורונה.

ידידיי ורעיי בין זיכרון, תקווה ויאוש חובה עלינו להמשיך ולעשות הכל כאומה, על מנת לקדש את החיים ושאלו ימשיכו כאן במסלולם הקודם וכולנו חייבים לחזק את ידי מנהיגינו, שיובילו אותנו להצלחה ולשגשוג למרות הקורונה. השבוע בראיון תקשורתי נשאלה הגברת מרים פרץ – כלת פרס ישראל על איך היא תצליח להתייחד עם יקיריה בימים אלו ותשובתה הייתה מדהימה כהרגלה – "אני מקדשת את החיים ולא את המתים, המצבות ימתינו לנו ונשוב לבקרם ביום שהחיים יהיו בטוחים יותר ועד אז אמשיך לחבק את מתיי פנימה בלב". וכך גם כולנו חייבים לקדש את החיים להיות ממושמעים בכדי להגיע להישגים מהירים ולסייע בהחזרת החיים למסלולם השגרתי והנורמלי.