מאת אבי נחמני השבוע לפני שהחלה ההצבעה בכנסת על תפקיד יו"ר הכנסת, יצא מהמליאה ראש הממשלה בנימין נתניהו לתדרוך כתבים ואמר כי תוצאות הבחירות לא טובות עבור מחנה הימין ולא טובות גם עבור מחנה שינוי והפתרון הוא ללכת לאחדות.בבמשך שנים התרגלנו לחשוב שהפוליטיקה הישראלית היא משחק של מחנות. ימין מול שמאל, נתניהו מול מתנגדיו, ממשלה […]
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- לא חייבים להסכים כדי להתאחד:בין נתניהו לאיזנקוט נמצאתהזדמנות ישראלית
מאת אבי נחמני
השבוע לפני שהחלה ההצבעה בכנסת על תפקיד יו"ר הכנסת, יצא מהמליאה ראש הממשלה בנימין נתניהו לתדרוך כתבים ואמר כי תוצאות הבחירות לא טובות עבור מחנה הימין ולא טובות גם עבור מחנה שינוי והפתרון הוא ללכת לאחדות.
בבמשך שנים התרגלנו לחשוב שהפוליטיקה הישראלית היא משחק של מחנות. ימין מול שמאל, נתניהו מול מתנגדיו, ממשלה מול אופוזיציה, וכל צד משוכנע שרק הוא מחזיק באמת המוחלטת. אבל דווקא בתקופה שבה החברה הישראלית מותשת ממאבקים, משסעים, מלחמות וחוסר אמון, אולי הגיע הזמן להעז לחשוב אחרת.
האחדות בין המחנה של נתניהו למחנה של איזנקוט אינה חייבת להיות חלום פוליטי בלתי אפשרי. היא יכולה להיות צורך לאומי.
נתניהו מייצג ציבור גדול, אידיאולוגיה, מסורת פוליטית, תפיסת ביטחון וניסיון של שנים בהנהגת המדינה. איזנקוט מייצג ציבור אחר, המבקש הנהגה ממלכתית, ביטחון, אחריות, תיקון ושינוי בסדרי העדיפויות. יש ביניהם מחלוקות עמוקות, ולא צריך לטשטש אותן או להעמיד פנים שהן אינן קיימות.
אבל השאלה היא האם המחלוקות הללו גדולות יותר מהמדינה.
האם באמת ישראל אינה מסוגלת למצוא את הדרך שבה אנשים בעלי תפיסות שונות יישבו סביב שולחן אחד, יתווכחו, יתפשרו, יקבעו מטרות משותפות ויפעלו יחד? האם כל מחלוקת חייבת להסתיים בפסילת הצד השני? האם מי שמצביע נתניהו הוא אויבו של מי שמצביע איזנקוט, ולהפך?
אני מסרב להאמין בכך.
אחדות אמיתית מתחילה דווקא במקום שבו אנחנו מכירים בכך שאפשר להיות חלוקים, ועדיין לראות באדם שמולנו שותף לדרך, ולא איום.
ישראל זקוקה להנהגה שתדע להציב גבולות למחלוקת. הנהגה שתבין כי יש רגעים שבהם האינטרס הלאומי קודם לאינטרס המפלגתי, וכי לא כל ניצחון פוליטי הוא ניצחון למדינה.
אפשר להתווכח על הרפורמות המשפטיות, על דת ומדינה, על מדיניות ביטחונית, על כלכלה ועל עתיד הממשלה. אבל לצד הוויכוח, חייבים להיות גם הסכמות: חיזוק הביטחון, שיקום החברה, החזרת האמון במוסדות, טיפול ביוקר המחיה, דאגה למשרתים ולמשפחותיהם, ושמירה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אולי דווקא חיבור בין שני המחנות האלה, בין נתניהו לאיזנקוט, יוכל לייצר משהו שהפוליטיקה הישראלית שכחה מזמן — ממשלה או הנהגה שאינה נשענת רק על צד אחד של המפה, אלא מבקשת להביא אליה חלקים רחבים מהעם.
לא צריך לחכות שכולם יחשבו אותו דבר. צריך למצוא את האנשים שמוכנים לחשוב אחרת, אבל לעבוד יחד.
כי בסופו של יום, לא נתניהו ולא איזנקוט, לא ימין ולא שמאל, לא קואליציה ולא אופוזיציה — אף אחד אינו גדול מהמדינה הזאת.
אבל דווקא מנהיגות אמיתית נבחנת ביכולת לעשות את מה שנכון גם כשזה לא הדבר הפופולרי ביותר בקרב תומכיה.
הגיע הזמן לאחדות לא מתוך פחד, אלא מתוך תקווה. לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה. לא כי הפסקנו להיות שונים, אלא כי הבנו שאנחנו עדיין עם אחד.
לתגובות:
nachmanipr@gmail.com
הכותב הוא משפטן ודובר סניף יקנעם בליכוד
כתיבת תגובה