אלו שיש להן מסלול ידוע מראש שבו הן צועדות. מוכתב, בטוח ובעיקר זוכה לאישור.
למדתי יפה כי זה חשוב, התגייסתי לצבא כי זה משמעותי, למדתי באוניברסיטה כי זה לעתיד ואני עובדת הרבה שנים במקום עבודה, כי ככה צריך לעשות.

גדלתי כילדה שהוריה היו עסוקים ביחסים ביניהם ולמדתי להסתדר לבד. הבנתי בחושים של ילדה צעירה שהמקום שלי שמור בלבם אבל אין יותר מדי פניות אליי. בטח כשיש עוד שלושה אחים ואני הבכורה. ואני הסתדרתי לבד והייתי ילדה טובה. כזאת שתמיד יתגאו בה ושלא מרשה לעצמה לבעוט, גם לא בגיל ההתבגרות המתבקש. כי לא אני זאת שתפריע להורים ותייצר עוד מתיחות. יש מספיק גם בלעדיי. ותמיד הלכתי בתלם ועשיתי מה שציפו ממני. וציפו ממני להשיג הישגים אז השתדלתי. וכשהשגתי הישגים, שייכתי אותם למקריות ופחות לי. זוכרת את אותה מאבחנת אחרי צבא שאמרה לי שאני, לא מאוד יצירתית. אני הסכמתי איתה. לילדה ההיא שהשתחררה לא מזמן מהצבא, זה התיישב יפה יפה על כתף ימין. הכתף שעליה התיישבו עוד מילדותה, הספקות וחוסר האמון בעצמה. כתף שמאל אגב, היא זאת שעליה מתיישבים הקולות של את יכולה ותאמיני. הרבה שנים הקולות האלה היו מאוד חלשים, כמעט לא נשמעים.

לאט לאט, האיזון בין הכתפיים השתפר. למדתי להאמין שאולי בכל זאת, יש בי משהו. שהרי מה שהשגתי, לא יכול להיות כולו במקרה. התברכתי גם בבן זוג שיישר את הכתפיים שלי עוד קצת, התיישב על כתף שמאל והתעקש להגביר את עוצמת הקולות שם.
את הכתיבה התחלתי לפני כמה שנים. כתיבה מהוססת של סיפור ראשון. מאמינה שיצא לי במקרה, שזה חד פעמי. כי הרי אני, כבר הבנתם, ממש לא יצירתית.

לא הייתי בטוחה מי ירצה לקרוא ואם יש לי מה לומר לעולם.
האם בכלל יש לי זכות להשמיע קול.
ככל שהמשכתי לכתוב, בטחתי בעצמי ובכתיבתי וכתבתי יותר ויותר. העזתי לחדור עמוק יותר אל שריון החיים האלה. למדתי שיש לי מה לומר לעולם ויש מי שרוצה להקשיב.
בדרך גיליתי שהחיוך, מרפא פצעים.

שנת 2018 תיזכר בעבורי כשנה שבה גילו לי כתם בריאות. חודשיים מתוכה חייתי בסרט הבלהות הזה. אבל בעקבות הכתם, היא תיזכר בעיקר כשנה שבה הבנתי שהזמן שלנו קצוב ואין מה לחכות למחר. אז החלטתי להעז ולהוציא ספר. בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר. לא כי אני ילדה של או אמא של או בת זוג של, אלא כי אני ליזה. ואני מפתיעה מאוד, את שלומי, את הילדים, את ההורים, את כל אלה שמכירים אותי היטב. אבל בעיקר את עצמי.

פעם כתבתי ש'אני' זאת מילה חשובה. היום אני מבינה עד כמה. ואני שמה את עצמי קדימה. עכשיו כשאני כותבת ומוציאה ספר, אין לי כבר יכולת להתחבא. למרות שלפעמים אולי נדמה שזה קל עבורי… תדעו שזה לא קל כלל וכלל.

אז איך היתה 2018? שברה את תקרת הזכוכית שאני שמתי לעצמי. חתיכת זכוכית משוריינת זאת הייתה. והיא עדיין שם, אם כי יש בה כבר סדקים נכבדים. כי ילדה צעירה שלומדת שהעולם הוא לא בטוח, כתף ימין שלה תישאר לעד דומיננטית יותר.
לאחרונה כתף שמאל מעזה יותר ואומרת שאני דווקא כן יכולה. ושקצת אבל ממש קצת, מותר לי לסטות מהקונצנזוס.

שבת של שלום חברים שלי
בפייס ליזה ארזוני ובמייל arzonyliza@gmail.com