השבוע ישבנו בסלון ובפרץ של אופטימיות שאלתי את הילדים אם כבר התרגלו לתספורת של אמא.
האחד אמר שממש הזדקנתי עם התספורת הזו וחבל שעשיתי את זה לעצמי. השני הוסיף שזה מאוד מכוער. כאילו לא הבנתי את מה שהראשון אמר אז הוא מסביר. פרשן נהיה לי.
בהמשך לכך, הם התעניינו כמה זמן ייקח לדבר הזה להתאושש. לא יודעת לגבי הדבר הזה חשבתי בלבי, אבל לגבי מצב הרוח של אמא, אין ספק שייקח זמן.
עם זאת, לא איבדתי את עשתונותיי וניצלתי את המקרה המצער לזמן חינוך. הסברתי להם שכנות עם אמא זה יופי, אבל שחשוב מאוד שהפנינים שלהם לא יצאו כשמישהי אחרת שואלת אותם ומתכוונת לקבל מחמאה. כי אחרת אולי היא תגיב פחות טוב לפרץ המחמאות הבלתי נתפס שלהם. הסברתי שלפעמים אפשר גם לא להגיב או לומר בקצרה, חמוד, נחמד ולהסתלק מהמקום רגע לפני שבא להם לומר את מה שהם חושבים באמת ובכנות.
לסיום סיומת הבהרתי שדוווקא החבר׳ה בגילי אוהבים וחלקם אפילו מחמיאים שאני נראית צעירה לגילי.
הם שלא הבינו את שיעור החינוך מלפני רגע, המשיכו בפרץ הכנות שלהם:
'בטח הם מבוגרים כמוך, אז יחסית את נראית להם צעירה'.
'הם כנראה למדו טוב מאוד מאמא שלהם את מה שלימדת אותנו הרגע'.
את מה שניסיתי ללמד אותם הם מתכוונים, לא בהצלחה יתרה.
ואני אומרת, תשקי, תאכילי, תכבסי, תקני תתעייפי ובסוף מה ייצא לך מזה? שקר לבן אחד הם לא מסוגלים להתאמץ בעבורך. מה, כשהם היו קטנים ונלחמו בג'ודו והפסידו כי היו על הפנים, אני לא אמרתי להם שהם היו מצויינים וזה רק השופט שלא שם לב?
אני בוגרת לגילי ולכן רק ביקשתי מהם במתיקות שיזכירו לי מתי קבענו ללכת לספריה לבחור ספר לחופש. מבוגרת מבוגרת אבל זוכרת מעולה שאם יש דבר אחד שמוחק לילדים שלי את החיוך מהפנים זה התזכורת שיש להם גם חובות קריאה בחופש הזה. ומי שלא ראה ילדים מבואסים מקריאת ספר, לא ראה את ילדיי מעולם. ואני לא הזכרתי מתוך נקמה, ככה אתם מכירים אותי?
באמת קיוויתי שהם יבחרו ספר שבו מוסבר מהו שקר לבן וכיצד משתמשים בו כשמשוחחים עם אמא על התספורת החדשה שלה. או השמלה. או כל דבר אחר שיש בו משהו שקשור לאמא וצריך להתאמץ ולהחמיא.

נ.ב. לפני חודשיים לערך עברתי עקירה כירורגית ומכיוון שיש לי ביטוח, התקשרתי לבדוק למה קיבלתי סכום זעום כהחזר. הסבירו לי שלא עברתי עקירה כירורגית אלא עקירה רגילה. שמהצילומים שהעברתי כך קבעו.
זה שלא העברתי בכלל צילומים, לא רלוונטי.
זה שבסיכום הטיפול הרופא ציין שעברתי עקירה כירורגית, זה לא רלוונטי.
זה שזה הרגיש כמו עקירה כירורגית עם תפרים וכל התענוג, גם לא רלוונטי. גם לא העובדה ששילמתי עבור עקירה כירורגית. מה שרלוונטי זה הרופא שראה צילומים שמעולם לא העברתי, קבע שזו עקירה רגילה.
ואני שואלת, מי אתם אנשי הביטוח שיושבים שם למעלה ומבססים תוכנית עסקית שלמה על העובדה שאנחנו המבוטחים נקבל את דבריכם, הגם אם מגוחכים, בשלווה.
ביטוח יקר, אני ואתה עוד לא סיימנו, יוחזר הכסף לאלתר. או השן. תחליט מה יותר זול לך.
ולמרות כל התלאות שעברתי השבוע, עם ילדיי והביטוח, אני אופטימית. כי החל משבוע הבא ולמשך חודשיים, אני קמה בבוקר ולא צריכה להכין עשרים דקות סנדביצים.
מבחינתי כל הטוב שיקרה מעבר לזה, הוא רק בונוס.
זה שהם בחופש וכך כל חברותיי המורות ואני לא, מזה אני מתעלמת.
חוץ מזה שאני מפרגנת ומאוד שמחה בשבילן.
תדעו ששקר לבן הוא חוקי גם בין חברות.