בסופ"ש האחרון ערכנו מפגש חברים מתקופת שירות משותפת ביחד. לאחר 30 שנה נפגשנו רבים מאיתנו ואל הערב הגענו כאילו רק אתמול היה המפגש האחרון. ההתרגשות הייתה בשיאה בימים שלפני ובעיקר בשעה 21:30 של ערב המפגש. בזה אחר זה הגיעו קצינים, נגדים, חיילות וחיילים וההלם, החיבוקים, סיפורי החוויות היו למשהו שתפס את המקום המרכזי בערב הזה.  חלקנו עוד עם שיער – לרוב מלבין,  חלקנו התעגלנו, כולנו בגרנו, רובנו עם ילדים/חיילים (יש גם עם 8), אבל נותרנו עם החיוך, עם אהבת המולדת, הבלורית כבר לא משהו, והזיכרון מתכהה ונותר חד מאותם ימים בזכות חבורת האנשים שפה, של אלו שלא הצליחו להגיע ושל אלו שכבר לא אתנו. כמה עצב חוותה החבורה הזו בימים של צעירות, כמה משימות מורכבות, כמה הניחו לנו על הכתפיים ואנחנו פה עומדים זקופי קומה נוכח איש לחברו לנשק ולנוכח מורשת קודמנו ולא פחות מורשת ההמשך עד היום. היה לנו חודש אחד שמזקק את כל הדבק האנושי שנותר עד היום – 4/2/97, 28/2/97, 1/4/97 אלו תאריכים שנחקקו עמוק בתוכנו , אסון המסוקים (הגדוד איבד 9 לוחמים ועסק בחילוץ גופות 73 הלוחמים), אירוע דלעת (בפעולה הרואית של צוות טנק שזכה בצל"ש, נהרג סמ"ר ליאור שבתאי ז"ל) ותאונת דרכים (בה נהרג סמ"ר שחר מורן ז"ל) והם דייקו לנו את המחשבות על מי אנחנו, למה אנחנו כאן, מהי שליחות, מהו עצב, מהו שכול והזיקוק הזה של הישראליות, של חירוף הנפש, של אובדן, של אתגרים משותפים, של הלא מוותרים חישל את כולנו לעשות, לעשות, עוד יותר לעשות ועוד יותר טוב, כי זו דרכם של לוחמים. ועכשיו אנחנו כאן אחרי עשורים חלק עם פרופסורה, חלק עם הדוקטורה, חלק עוד עם מדים מי למיל ומי לדו"צ, חלק התמחו בכספים, אחרים בהייטק, יש גם בלואוטק, פאר התעשיות הבטחוניות, חלק חובקי עולם וחלק שומרים לנו על הגחלת והמורשת באתר וגם כאן האבל הוא שכולנו המשכנו בדרך בלי לפנות ובלי להסתובב עם ראש מורם, זיכרון לחברים והרבה זיכרון של חוויות שרק משפחה לוחמת יכולה לחקוק. לא התבלבלנו בדרך, לא טעינו בניווט, הישרנו מבטנו וההוכחה יותר מכל היא הקבוצה המופלאה והמפגש המרגש של הערב הזה. תנו לנו עוד מזה ונמשיך בפול גז ולאט לאט נגביר, בהערכה, בכבוד, נמשיך לזכור ולדייק את המשך השליחות במסע של חיינו.  יותר מכל המפגש הזה והדבק האנושי שהוא יצר מלמד על גיבורי התהילה של הימים האלו שממשיכים לעשות על פי המסורת והמורשת ומחרפים עת נפשם בכל גבולות המדינה, על מנת לאפשר לכולנו להמשיך במסע הלאומי הזה.

לאחר ביקורו הראשון בארה"ב, המנהיג העולמי הראשון שהוזמן לבית הלבן על ידי טראמפ בקדנציה הזו, ביבי דאג להבהיר לכולנו חותמת הכשרות למהלכים האמריקאים בכלל ובמזרח התיכון בפרט בידי. ארה"ב של אמריקה ביחד עם הדוד סם הם ב"כיס" שלנו וכעת נוכל לעשות כל דבר ויהיה גיבויי אמריקאי לזה ויותר מכך ארה"ב תתמוך, תסייע, תספק ותיישר קו לכל מהלך שנחליט. היו כאלו, שאפילו התחושה שלהם הייתה שטראמפ עוד יותר ימני מבן גביר וסמוטריץ ועל כן הכשרות לממשלה הישראלית של ביבי היא ברורה ואוליי יותר מכל זוהי תעודת הכשרות להמשך הישרדותה של הממשלה – "גלאט כושר". והנה התחילו להופיע הסדקים באותה ברית כשרות וביבי מביקורו בהונגריה הוזמן בבהילות לבית הלבן ויצר תחושה שהנה הם רוצים לבקש ממנו את החותמת, שתאשר להם את המהלכים הרצויים. רגע לפני מסיבת העיתונאים שתוכננה להוצאת הצהרות משותפות זו בוטלה וביבי ניראה המום ומופתע מההחלטה האמריקאית על פתיחת משא ומתן ישיר עם משטר האייתולות. ימים לאחר מכן נמצא מי בבית הלבן שמעביר מסרים לביבי וטראמפ ללא גמגום סיים לו במיידי את תפקידו. אנחנו חייבים להפסיק לחשוב במונחים של הכשר מהלכים לאמריקאים ועם טראמפ זה עוד יותר קיצוני , אנחנו דורשים בד"צ והם בכוון של טריפה והביקור במזרח התיכון במידה מסוימת הראה לנו ובעיקר לביבי שיש מסלול עוקף בד"צ ולטראמפ אין זמן ל"משחקים".  והוא מבהיר בדרכו למי שלא היה ברור – ארה"ב של אמריקה היא מדינה ריבונית, מעצמה עולמית וגם לבני ברית צריך להבהיר זאת. הימים האחרונים בהם המו"מ עם איראן מואץ, השיחות הישירות עם החמאס מתקיימות ויותר מכל חוסר גיבויי לישראל מול המהלכים האירופיים של גינויים וחרמות מלמדים אותנו שהמצב הוא רע. שר החוץ אף הגדיר את המצב הבינלאומי כגרוע וכזה שמחייב טיפול מיידי לפני שיתקבלו החלטות שיהיה קשה למדינות לחזור בהן ובמידה מסוימת ידרדרו את ישראל שנים אחורה. חייבת להיות פעולה ישראלית ש"מצילה" את המצב ועיקרה תגבור הסיוע ההומניטרי בעזה והסרת האיומים של מדינות אירופה וחוסר הגיבויי של הנשיא טראמפ.

בין זה לבין זה הגדיל השבוע ה"לוחם" – האלוף במיל' יאיר גולן להבהיר לכולנו שעברו של אדם אינו מעיד על מיהו האיש. פשוט בושה וכלימה של אמירה ובטח ובטח הציפיה ממי שהיה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל. "מדינה שפויה לא הורגת ילדים כתחביב…" היא עוד אמירה מבית היוצר של יאיר גולן שלעיתים ניראה כאיש שאיבד את דרכו לחלוטין וזקוק להסתכלות ואבחון. אז במסגרת "קישוש" הקולות במאבק בין השמאל לשמאל ניראה שכל אחד שם בוחר קיצוניות ייתר ובמידה רבה השנאה לביבי ולממשלה לכאורה נותן להם לגיטימציה "לירות" ללא אבחנה. זהו אותו יאיר גולן שביקש להותיר את צה"ל וייתר הגופים הממלכתיים מחוץ לוויכוח הפוליטי ובמשפט אחד הפך את לוחמי צה"ל לחובבי תינוקות הרוגים. חובתו להתנצל ללא הסברים ובמידה רבה לפנות את הבמה, שכנראה הוא לא ראוי להיות בה. (אגב הוא לא עבר את אחוז החסימה וכנראה שלא בטעות)

ידידיי ורעיי מפגש הלוחמים הוא תעודת ההכשר הטובה ביותר לישראליות, אוסף של לוחמים – מלח הארץ הזו שנלחמו בחירוף נפש, איבדו חברים והמשיכו הלאה כדי לבנות את הארץ הזו. אני משוכנע שבבית הלבן לא יצליחו להבין את הכשרות הישראלית הזו לעולם ולגולן ולחבריו לא תעזור הכשרות!