אני ממש מתבאסת שאשאר לבדי ואשתעמם. שוברת את הראש, מה אעשה ארבע שעות בלי הילדים.
כל מה שאוכל לעשות זה להתפנן בכיסא נח בגינה וליהנות מקרני השמש החמימות, לאכול ארוחה מפנקת ולקרוא ספר טוב.
הכי מבאס.
אבל אימהות זאת הקרבה.

שלומי שרואה את סימני העצבות על פניי, לא יכול להכיל את זה ומזמין אותי להצטרף אליהם.
ככה זה בן זוג אוהב, לא יכול לסבול את העובדה שטוב לך.
אני מצטרפת בלית ברירה. לכי תסבירי לילדים שלראות אותם נופלים מגלשן מול ספר בגינה, נו… פחות.
מגיעים לים ואני מצוידת בספר. מנחמת את עצמי שעוד כמה דקות, אני אעשה בדיוק את מה שתכננתי, רק בשינוי קטנטן במיקום. בעצם, מה יותר טוב מלשבת בים ולשקוע בקריאה כשזיעה נוטפת מגופך ומדביקה את החול לרגלייך?
הכול יותר טוב.

נערכת הכרות בין הילדים למדריך ושלומי מסביר שגם הוא מעוניין להתנסות. המדריך מתלהב ומציע גם לי להצטרף. הילדים אוהבים את הרעיון ואני אפילו יותר. אני מביטה במדריך במבט נוקב שאומר שעוד רעיון כזה והילדים לא ימשיכו אצלו בגלישה. כי בשיעור ניסיון של הילדים והאבא, הכי חשוב שהאימא תהיה מרוצה, ובינתיים היא מאוד לא מרוצה.
כדי שלא יהיו מבואסים מידי הבטחתי שבמקום לקרוא, אני אצלם אותם מתרגלים.
קריאה זה רק לאימהות שמרוכזות בעצמן.

מתחילים קצת בהסברים תיאורטיים על הגלשן, איך יושבים, כיצד נעמדים ואני נאמנה להבטחתי, עומדת ומצלמת אותם בזמן ההסבר. מתעייפת מהמאמץ ושואלת את עצמי מתי כבר יתחיל השיעור האמתי ואני אוכל להתחיל את מה שלשמו התכנסתי כאן. לקרוא.

המדריך שמבין את מי חשוב לרצות פה, מצהיר שהסתיימו ההסברים ונכנסים למים.
החבר'ה עולים ומתאמנים, נופלים וקמים, לא מתייאשים. חוזרים פנימה ושוב מנסים.
שלומי צועק לי בשארית כוחותיו לצלם אותם גולשים. אני רוצה לצעוק לו חזרה שישכח מתמונות. גלישה זה עמידה על גלשן שזז וכרגע לא הוא ולא הילדים עומדים בקריטריונים.
אבל למה להתעייף בצעקות, אני בדיוק נחה.
חוץ מזה שיזכור שאמרתי שאצלם אחרי שהמדריך הציע שאצטרף אליהם. לא באמת התכוונתי. רושמת לעצמי בפנקס 'יחסינו לאן' שאני מאוכזבת שאחרי כל כך הרבה שנים, שלומי עוד מאמין לדברים שאני אומרת.
זה בדיוק כמו שאומר להם אחרי השיעור שהם גלשו ממש יפה. נראה לו שזה על אמת?
מסתכלת על הילדים בזמן ניצני הגלישה הראשונים. שואלת את עצמי איך קרה הפלא הזה שילדים לאימא ירושלמית, שמתאמצת לא לטבוע בבריכה בגובה מטר, זכתה לילדים שחיינים שלומדים לגלוש. אימא שעד שהכירה את שלומי חשבה ש-ים זה רק קיצור של ירושלים.
מנחמת את עצמי שכנראה בתוך כל הגנים הטובים שלי, בכל זאת העברתי להם את הכישרון הזה. זה ששלומי אלוף שחייה על כל סגנונותיה, זה לא רלוונטי. כי הכישרונות עוברים רק ממני. וכמו שהבנתם כבר בפרק הקודם, אני לא מאלה שהעובדות מצליחות לבלבל אותן.

ולא שלומי, אין טעם לשאול מתי אני חוזרת ללמוד שחיה. זה שעונה שעברה למדתי, לא אומר שצריך בכל פעם. מספיק עם הניסיונות להטביע אותי. זה כבר מוגזם.
נ.ב. לבן הזוג שלך השתלטו על הפייס והחליפו את התואר מנשוי לאלמן. הוא לא משנה את זה, למרות שהוא שינה את התמונה שהחליפו לו, ביטל את החברים שהוסיפו לו, שינה לכתובת שגר בה, ולמעשה עדכן את כל שאר הנתונים, חוץ מאת העובדה שהוא אלמן.
מה לדעתכם זה אומר?
ולפני שאתם משיבים… תזכרו שאם אין לכם משהו נעים לומר, עדיף שלא תאמרו ותזכרו טוב טוב מי החברה שלכם בכל הסיפור הזה.
אגב זה ששלומי אלמן, מילא, אבל מה זה אומר… עליי?
שבת של שלום