יש לי תחושה שיצרתי אצלכם תדמית של חסרת סבלנות ולא אמפתית וחשבתי שאחרי שתקראו הפעם, תראו כמה השתדלתי ודעתכם תשתנה לטובה.
כששלומי ביקש שאני אכין לו צנים כי זה הדבר היחידי שהוא יכול לאכול במצבו, הכנתי באהבה. אחר כך כשהוא ביקש עוד אחד, גם הכנתי באהבה. בפעם השלישית שהוא ביקש, לא שאלתי את עצמי אם חולים אמיתיים לא אמורים להיות חסרי תאבון. לא. לא שאלתי את זה וגם לא חשבתי על זה.

גם כשהוא כל רגע ביקש קצת מים וקצת תה, לא חשבתי לעצמי שעדיף לי להיות חולה במקומו. בכלל לא.
אולי חשבתי על זה כי ריחמתי עליו והעדפתי לסבול במקומו. זה כן. מהמקום של האהבה. לא מהמקום שחשבתי לעצמי שעדיף לי להיות חולה בשקט במיטה ושהוא לא יפעיל אותי ככה. את זה לא חשבתי. נראה לכם שהיתה לי בעיה להכין שש מאות כוסות תה לאדם שכל הזמן מקיא?
גם לא חשבתי לומר לו ,שחבל על כל הטרחה שלי כי בכל מקרה הוא מקיא. להפך, אמרתי לו שישתה לאט לאט, ומה שיוצא… אני מרוצה.

גם כשהוא לא הפסיק להיאנח בקולי קולות ואמר שאני לא מבינה מה עובר עליו ושהפעם זה נראה לו רציני והוא ממש מודאג, לא חייכתי לעצמי. אפילו לא בלב. גם לא התחשק לי לומר לו שזה מאוד יעזור לי אם הוא יוכל להיאנח ולרחם על עצמו יותר בשקט. כי אני מנסה להתמקד בתוכנית בטלוויזיה. לא, לא אמרתי את זה.
גם כשכבר ניסיתי להירדם והוא כל רגע נאנח בקולי קולות, לא אמרתי שיהיה בשקט כי הבריאים מנסים להירדם כאן. מה אני נראית לכם חסרת טקט?

כשהוא התעלף, נהגתי בקור רוח וכשהוא התעורר פינקתי אותו חבל על הזמן. לא אמרתי לעצמי, נו גבר טיפוסי מתעלף מקצת כאבי בטן. רק חשבתי על זה שזה מעניין איך המדע מסביר שהגוף המסמורטט שלפניי יכול לרוץ 42.2 ק"מ במרתון ולעמוד במעמסה הזאת ואותו הגוף לא יכול לסבול כאב בטן קטן ומתעלף. מעניין אפילו מאוד.
גם באמצע הלילה כשהוא סבל מקור והריץ אותי לחפש לו שמיכות נוספות חמות, שיננתי לעצמי שדווקא יש תכונות טובות לחולה כאן ושלא כדאי להתחרט על בחירות בחיים בעיצומם של רגעי משבר. עד כדי כך אני סבלנית ואמפתית. רק רשמתי לעצמי לבדוק, מה כתוב בכתובה שלנו. כי למיטב זכרוני, כתוב בה לטפל ולדאוג לכל מחסורה, זאת אומרת הוא חייב לדאוג לי ולא להפך. וגם אם חתמתי על התחייבות הדדית, זה לא חוכמה להחתים אותי כשאני אחרי שתי כוסות יין.

כל הזמן שיננתי לעצמי שלמרות שהוא לא מפסיק להיאנח ולטעון שאני לא מבינה מה עובר עליו והוא לא יודע מה יש לו, עדיין זה האדם שאני נשואה לו 21 שנים. זה המקום לגלות גדלות נפש ולא לצרוח: 'די כבר עם הפינוק הזה, כולה כאבי בטן וקצת חום'. רק סיננתי מזה בשקט, אבל הוא היה בערפול חושים מרוב הקאות אז הוא לא שמע אותי. להפך, לחשתי לו כל הזמן שממש חבל לי שהוא ככה.

אני חושבת שהייתי מאוד אמפתית ומכילה וחשוב שאדם יפרגן לעיתים לעצמו. כי אם אין אני לי מי לי ומתי כבר תעני לי. זה מהשיר של עומר אדם, אבל נראה לי שאחרי כמה פעמים שלא עניתי לשלומי, אולי הוא חשב על זה בעצמו.
ועכשיו כל שנותר לי לראות אם כשאני אהיה חולה אם הוא יתנהג אליי בכבוד ואהבה כמו שאני התנהגתי אליו. אם הוא יתנהג כמוני, הלך עליי.

מונה ליזה