שיששבת הוא נדרש לטפל בכל ענייני הבית לבדו כי אני הייתי מרותקת למיטה עם חום גבוה. איך שראה שאני ככה, אמר שהוא לוקח עליו את כל ענייני הבית ואני רק נחה ומתאוששת.
אז כשמגיע פרגון מגיע!
כל השישבת שכבתי לי מעולפת במיטה, מרחמת על עצמי, כמה אני מסכנה, גם כי יש לי חום וגם כי איך הרשתי לעצמי שזה יקרה לי דווקא בשישבת. בכל הזמן הזה ניחמה אותי המחשבה שזכיתי בכל הטוב הזה שנקרא שלומי. כל היום הוא טרח סביבי, הביא לי כדורים ומים ועוד מים ועוד מים, קנקן שלם הביא לי, אפילו תה הכין, אין דברים כאלה. בזמן שהוא כל כך טרח ואני נחתי לי והתאוששתי, שלומי ביקש שאעשה כמה דברים ממש קטנים. לא היה לו נעים לבקש, אבל הוא היה מוכרח את עזרתי בכמה דברים. אז בערב כשהוא והילדים היו חסרי אונים מול הסטייק, הוא ביקש שאם החום קצת ירד, כי אני בהשפעת כדור, אז אעזור להם להכין. עזרתי. את הסלט ביקש שאני אקצוץ כי אני קוצצת ממש קטן ואף אחד לא יכול להתחרות בי בזה בבית ואם כבר אז שאתבל כי לו יוצא תפל ושלי, התיבול, אין מילים. אז קצצתי ותיבלתי. ואם אני יכולה קצת את הכביסה. כי הוא באמת באמת הצליח בעצמו להוריד מהחבל, אבל הוא לא מקפל יפה כמוני ובכל זאת זה גם הדברים שהילדה צריכה לצבא. אז קיפלתי. ומנות האוכל לילדה לצבא, כי היא אלרגית ואם אני לא אכין מה הילדה תאכל כל השבוע? הוא יכול להכין אבל זה לא ייצא מוצלח כמו שאני עושה וחבל שהיא תתבאס כל השבוע. אז הכנתי. וקצת שיעורים עם הילד כי זה בכל זאת בתנ"ך. אם זה היה ספורט, הוא. אבל זה תנ"ך. אז עזרתי. חוץ מזה, הכל הוא עשה ואני ממש נחתי. אה וגם הכנתי את ארוחת הבוקר של שבת, כי בשבת בבוקר הרגשתי קצת יותר טוב, בכל זאת אני אחרי שנת לילה שלמה אז שאעזור קצת למשפחה שדואגת לי כל כך. מה אני פריזיטית?
חוץ מכל זה, נחתי. כמו תל אביב עיר ללא הפסקה. אז אמא ליזה, נחה ללא הפסקה.
מרוב שהוא פינק אותי כל כך ולא הפסקתי לנוח בזכותו, ציינתי לעצמי שאני חייבת ללמוד ממנו ולזכור לנהוג באותה צורה שכשהוא יהיה חולה. בריאות ואריכות ימים כמובן, אבל כשהוא יהיה חולה, אני גם אפרגן לו בחזרה בגדול. כשהוא ישכב במיטה חצי מת, כי הרי גבר הוא לא חולה, בדר"כ כשיש לו וירוס, הוא גוסס. אז אני גם אבקש ממנו רק כמה דברים קטנים קטנים. אני גם אתן לו הרבה כדורים ומים, כדי שיתאושש מהר ושלא יחשוב שפה זה בית מלון ומתבטלים. גם חולים יש להם כמה דברים קטנים לעשות.
אז אני מפרגנת מכל הלב לבעל המתוק שלי שגורם לי להרגיש, גם כשאני חולה, שהוא לא יכול בלעדיי, אפילו לא לרגע. ביננו, איזו אישה צריכה פרחים או שוקולד ליום האהבה אם היא מסתובבת עם הרגשה כזו?