יצירת אוטונומיה ניהולית באקלים פוליטי משתנה – טור דעה מאת דני עבודי, מנהל ק.מ.ה מכללת אורנים

אספר שלושה סיפורים אישיים קצרים

כשהייתי בכיתה ב בירושלים, נכנס לנו חבדנ"יק לכיתה ואמר שמי שלא ישמור מצוות אולי יהיה לו טוב בעולם הזה, אבל בעולם הבא שזה לנצח נצחים יהיה לו רע מאוד. אני מגיע ממשפחה חילונית לחלוטין ואין לי שום אמונה דתית, ובכל זאת במשך עשרות שנים נמנעתי מאוכל לא כשר בלי יכולת להחלץ.

השיטה הזו היא מנגנון שרק הלך והתמקצע מאז, כאשר גופים ממומנים מציעים לבתי הספר תכנים בחינם, כשהמחיר הוא השפעה על הילדים.

גם משרד החינוך שחקן לא קטן, שמעבר להכנסת תכנים שבין דמוקרטיה לזהות לאומית – מכניס תכנים לבתי הספר שלא רק דרך תכנית הלימודים, אלא דרך עצמאות המנהלים: הכלי הוא מימון עמותות שמציעות תכנים אידיאולוגיים במחיר משתלם – ממסע ישראלי ועד בנות שירות לאומי בבתי ספר ממלכתיים. איזה מנהל לא רוצה תקציב מאוזן?

בכיתה י, בתיכון מוביל בירושלים, למורה לפיזיקה שלי קראו מוטי בסוק. מוטי היה עיתנואי בהארץ במקביל לעבודתו בבית הספר, והיה פותח כל שיעור בטריוויה אקטואלית. החינוך הפוליטי יכול להכנס, ונכנס, דרך עמדות של מורים ודרך שיעורים לחינוך פוליטי. עד היום זכור לי שיעור שבו המורה עירבבה את כותרות העיתון וביקשה מאיתנו לבחור מה תהיה הכתבה שתפתח את העמוד הראשון.

אדם ורטה, רם כהן, מנדי רבינוביץ ומהצד השני אלי סדן ואחרים, ועד מנהלת תיכון ברמת גן שמזמינה חכ"ים קיצוניים לחגיגת פופוליזם פוליטי – כל אלה מכניסים רובד של חינוך פוליטי, כשהגבול בינו לבין אינדוקטרינציה לא יכול להיות חד.

כל חינוך פוליטי הוא גם הקניית תפיסה.

היום, כאיש גדול, אני נדרש לחתום על אישורים לבת שלי לצאת למפגשים עם בתי ספר בטירה ולאולפנה 5 דקות מכפר סבא.

ב-1953 נחקק חוק החינוך שאיחד את הזרמים המפגתיים לחינוך ממלכתי.

חוק החינוך השאיר אוטונומיה ל"זרם המזרחי" שהפך לחינוך הדתי, שהיום הוא גם חינוך מגזרי-לאומי,

הוא השאיר את "זרם אגודת ישראל", שהפך בשנים האחרונות למחוז החרדי

וכמובן, את האגף לחינוך ערבי.

באופן לא מפתיע, 60 שנה אחר כך הנשיא מדבר על פיצול החברה לארבעה שבטים – בדיוק כאלה.

אבל אלה לא הזרמים היחידים. יש גם זרמים פדגוגיים – דמוקרטי, מונטיסורי, אנטרופוסופי – שזו התממות לא להתיחס אליהם כחסרי אידיאולוגיה פוליטית.

אז כשמדברים על אוטונומיה ניהולית, זו לא רק אוטונומיה של המנהלים, אלא גם של ראשי מנהלים ומחוזות – מיני משרדי חינוך שיש להם אוטונמיה לנהל את בתי הספר שלהם.

אוטונומיה – אבל אוי למנהל בית ספר שייצא מהשורה.

לסיכום, ניתן להסתכל על שלוש רמות של פוליטיקה בחינוך:

ברמה הראשונה – מבנה מערכת החינוך, חלוקת שעות שונה למגזרים שונים, ותקצוב גופים בעלי צביון פוליטי.

ברמה השניה – התנהלות פוליטית בבית הספר. איך המנהל מתיחס ליזמה של תלמידים, הכנסה של גורמים חיצוניים שנכנסים לבית הספר, ואפילו מגוון המורים – יש מורים ערבים בבית הספר היהודי? על פי חוק אין מורים חילונים בבתי ספר של החמ"ד וכו.

ברמה השלישית – החינוך הישיר לפוליטיקה. עד כמה מדברים על מה זה פוליטיקה, חשיבה ביקורתית, ואפילו התנסות במודלים שונים של שלטון.

משרד החינוך ובתי הספר כמוסדות היררכיים ולא דמוקרטיים, לצד פוליטיזציה של מבנה מערכת החינוך וניסיון להוציא קונפליקטים מתוך השיח החינוכי – לא מנבה טובות לישראל כמדינה דמוקרטית.

זה אולי המקום להזכיר את ק.מ.ה באורנים. קמה מלווה מנהלים, בתי ספר ומערכות חינוך תוך אמירה ברורה – איש חינוך מועצם מחנך ילדים מועצמים ותורם למערכת מועצמת.

זוהי אמירה פוליטית. קמה אורנים הוא גוף פוליטי.

טור דעה מאת דני עבודי, מנהל ק.מ.ה מכללת אורנים