החוג לסוציולוגיה ואזרחות ממכללת אורנים בטורי דעה מרגשים על נושא מורכב במיוחד

איתן כץ / חינוך לשלום בצל הסכסוך
אנו עדים בתקופה האחרונה למספר פעולות טרור מבעיתות המשבשות את אורח החיים הסדיר
והתקין של כולנו וזאת עוד לפני שהזכרנו את הטרגדיה של הפצועים ומשפחות ההרוגים. נכון
לכתיבת שורות אלו, גל הטרור האחרון כבר גבה 11 קורבנות וכולנו תפילה שהמספר לא יצמח.
הפיגועים מחזירים רבים מאיתנו לתקופות קשות קודמות שעברנו כאן ביחד, שני העמים
היושבים בחבל הארץ הקטן והצר הזה. במקביל למציאות הפיגועים והפחד הרב ששורר בחברה
היהודית, גם החברה הערבית בישראל סובלת מאוד מאותו גל פיגועים. חברה נוספת שסובלת
מאוד בתקופות משבר שכאלה היא החברה הפלסטינית מעבר לקו הירוק, שהפעולות הצבאיות בה
גורמות לסבל רב של אזרחים חפים מפשע. הפחד השורר בתקופות אלו הוא קשה מנשוא, פעולות
יומי ומיות הופכות למורכבת ומלוות במחשבות טורדניות על מה יכול לקרות.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתרחש כאן כבר מעל ל-70 שנה ושני העמים סובלים ממנו.
כסטודנטים לחינוך, עלינו להבין שחתירה לסיומו של הסכסוך צריכה להיות בראש מעייננו ובתור
התחלה, החזרת התקווה בקרב תלמדינו לחיים בשקט ובשלום עם שכננו הפלסטינאים, גם בעתות
משבר קשות שכאלה.
שאלת החינוך בשני הצדדים בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני הינה שאלה מכריעה לעתידנו
המשותף. בתור התחלה, עלינו לא לפחד לדבר את הנושא. הוא טעון, מורכב ונוגע אישית כמעט
לכל אחד מאיתנו ומתלמדינו. אבל התעלמות מוחלטת ממנו משמעותה הפקרת השיח לגורמים
קיצוניים שמעוניינים רק בהסלמה ובהמשך הסכסוך. אחרי שנשכיל לדבר וללמוד אותו בצורה
מעמיקה ומשמעותית, הצעד הבא יהיה להשיב לתלמידנו את התקווה האבודה שאולי יום אחד
עוד נחיה פה בשקט. החינוך כיום לוקח את הדור הבא לתפיסה שלנצח נחיה על חרבנו. זוהי
תפיסה חינוכית מבעיתה וקיצונית אשר דורות שלמים בארץ מתחנכים לפיה. החינוך לתקווה
לחיים בשלום אינו צריך להיות מנותק מהמציאות המורכבת והקשה. יש להבין אותה לעומקה ובו
בעת לתת לילדנו תקווה לעתיד שונה וורוד יותר.
בעיתון זה נעסוק בעיקר בגל הפיגועים האחרון. בין הנושאים: אופן הסיקור התקשורתי, הפחד
האישי של אזרחים יהודים וערבים, זהותם הפלסטינית של ערבים אזרחי ישראל, המציאות
במוסדות להשכלה גבוהה, יחסי ערבים ויהודים למרות הטרור, התמודדות המדינה עם הטרור
ובתפקידנו כמחנכים בצל התקופה. החומרים ה ללו הם הזדמנויות לפתח את השיח סביב הנושא
עם הדור הצעיר אותו אנו מחנכים. ההבנה העמוקה של אותו דור על ההקשר ההיסטורי למציאות
שלנו היום היא קריטית ומכריעה. האחריות על הבנה זו יושבת גם, ואולי בעיקר על כתפנו, אנשי
החינוך במדינה בהווה ובעתיד. לא פחות חשוב, בצל ואולי אפילו מתוך הפחד, הקושי והמורכבות
שתקופות כאלה מעלות, עלינו לחנך את ילדנו לשאוף ולהיאבק למען עתיד שקט יותר ולעורר בהם
את אותה תקווה לחיים בשלום שכמעט ונגוזה.

על החינוך ועל הממצב/ קארינה דודונוב
"חינוך הוא כלי הנשק העוצמתי ביותר בניסיון לשנות את העולם" (מנדלה, א.ת). נלסון מנדלה
)1918-2003 ,)נבחר דאז על ידי תושבי דרום אפריקה ל"אבי האומה" לאחר מאבק נגד משטר
האפרטהייד, שהייה ידוע כמשטר העושה מדיניות הפרדה גזענית שמפלה בצורה קיצונית את
האוכלוסייה כהת העור במדינה. החינוך הוא כלי חשוב שיש ברשתנו והוא הבסיס של הלימודים
האקדמיים שלנו. מדובר בחלק בלתי נפרד מאיתנו בהווה, בעבר ובמיוחד בעתיד. כפי שניתן
לראות בציטוט של מנדלה, גם שינוי הוא דבר אפשרי, ודברים רבים מכך הם באחריותנו. כאשר
אנו עדים למצב המתרחש כרגע במדינתנו, מצב זה אומנם חריג ברצף שלו, אבל לא חריג בנוף
המציאות. גלי טרור ואלימות כנגד יהודים קיימים הרבה לפני הקמת המדינה. תופעת האלימות
והטרור היא התופעה הפסולה ביותר. אין לטרור מקום ואין להשלים עימו, לא במדינת ישראל
ולא בשום מקום אחר בעולם.
כאשר מדברים על חינוך, דנים בבסיס היות האדם כפי שהוא, בעל חיים משכיל וחושב. מדובר
בערכים, בנורמות, בעיצוב האופי, ההתנהגות והרגשות של הפרט. ברגע שמורה נכנס לכיתה,
מצופה ממנו מעבר לשליטה מלאה בחומר הלימוד והכנה לבגרות, להיות אדם שמעורר השראה
לתלמידיו. בהיות נו אנשי החינוך בכיתות, עליינו לדעת לגשת לכל מקרה, מורים יהודים ומורים
ערבים, ללא חשש משיח בכתה אודות נושאים טעונים בעקבות המצב, תלמידים עלולים למצוא
את עצמם במצב נפשי ירוד, בפחדים וחששות, מה שעלול להשפיע על תפקודם הלימודי והחברתי.
מעבר לכך, חלק נכבד מהחינוך של בני האדם, קורה בבית הספר- ונמצא באחריותנו. לא רק
בשיעורי חינוך אלא בכל הזדמנות קיימת. ישנו משקל רב בידינו המורים. תפקידנו הוא גדול יותר
ממה שנדמה לנו.
עליינו לדון על הדברים בכיתה, לתת במה לרגשות התלמידים ולתחושות הקיימות. ברגע
שלתלמידים תהיה את האפשרות לדבר על רגשותיהם ולשתף בחששותיהם, תמונת המצב יכולה
להשתנות לכיוון טוב יותר. לעיתים, ניתן לראות בברור חוסר ידע בקרב תלמידים ובני נוער, מה
שגורם לחוסר בהבנה אודות קבוצות ואוכלוסיות שהן חלק מהמדינה. רבים לא יודעים להבדיל
בין אסלאם לנצרות, בין הזרמים בכל דת ועושים קטגוריזציה מוחלטת לכולם, מבלי לדעת את
הבסיס והרקע. כך קורה בשני הצדדים, אין הבנה והכרה עמוקה בכל הקבוצות שאומנם נחשבות
יהודיות, אך בעלות סממנים ומאפיינים שונים. ברגע שלתלמידים תהיה את ההבנה הבסיסית בכל
אלו, יתכן והקבלה והרעות יהיו יותר משמעותיים בסביבתנו. אלו יוכלו להפחית את הפחד
והחששות. כמו כן, לאחר דיון, תלמידים רבים יכולים לראות שהם לא במערכה לבדם, והחששות
הם חלק מנחלת הרוב. ברגע שיש איחוד מסוים, תחושת האחדות מתגברת בצורה משמעותית, מה
שיכול לתרום לחוסן הנפשי.
החיים במדינת ישראל תמיד יהיו בשילוב של שתי הקבוצות. זאת לא תהיה מדינה יהודית בלבד,
כפי שזאת לא תהיה מדינה ערבית בלבד, לעד אנחנו נצטרך לחיות יחדיו – יהודים לצד ערבים.
ברגע שנלמד לחיות כך ולהפיק את המיטב, הביטחון יוכל לחזור לציבור והחיים יוכלו להיות
שלווים לכולם. ציטוט נוסף של מנדלה: "אם ברצונך לכונן שלום עם אויבך, עליך לעבוד אתו.
לאחר מכן הוא הופך לשותף" ציטוט שמאפיין את הדרך הישירה לשינוי שיכול להועיל לכולנו.
כפי שציינתי, לחינוך מקום חשוב בעיצוב התודעה של דור העתיד, ברגע שמורים ינחילו, ידברו,
יתנו מקום ובמה לשיחות כאלה, לא בצורה רגעית בזמן פיגועים וגלי טרור, אלא כחלק בלתי נפרד
מהחיים כאן- השינוי יתחיל. על המורה להעז לדבר, להעז לפתוח ולהעז לשתף. רק כך תמונת
המציאות יכולה להשתנות, כמו גם הביטחון וההצלחה של המדינה. "זה תמיד נראה בלתי אפשרי,
עד שעושים את זה" (מנדלה).

יהודים וערבים בא"י / משה שנר

גל הטרור האחרון החריף את תחושת חוסר הביטחון שלנו, אזרחי ישראל. הטרור, מהותו זריעת פחד. בכך הוא הצליח. הפחד אינו נחלתם של יהודים בלבד. גם הערבים נפגעים מהטרור שאינו מבחין בין יהודים לערבים. ערבים גם חוששים מפחדם ואיבתם של היהודים. רקמת היחסים המשותפת עומדת בפני מבחן קשה. האם נדע לבנות ולחזק את הקיום המשותף שלנו. זה אינו מבחן תיאורטי; בגלל בפרט ובצפון ישראל בכלל היהודים מונים פחות מחמישים אחוז מהאוכלוסייה ואתגר החיים המשותפים הוא אתגר משמעותי שיש לו השלכות בכל תחומי חיינו. א. ישראל מצויה כל שנותיה במאבק על עצם קיומה. המדינות הערביות שסביבנו, אויבות המדינה, תרמו להשרשת הדימוי של הערבי כאויב. תעמולת השנאה המוסלמית ברשתות החברתיות חיזקה את הדימוי הזה. גם יהודים יוצאי ארצות ערב הביאו עמם – לא כולם, כמובן – עוינות מסורתית כלפי שכניהם הערבים. העוינות ההיסטורית מששם מופנית גם לערבים כאן. אולם יחסי איבה ושנאה אינם חזון ציוני מבורך. גם בימים אלו ממש חובה עלינו להתעקש לבנות, למרות הטרור, יחסים של שיתוף פעולה והידברות עם שכנותינו מסביב לנו, ועם הערבים בתוכנו והפלשתינים סביבנו כדי שלא לעולם נחייה על חרבנו. מה עם יחסינו לערביי ישראל? החזון הציוני המגולם בהכרזת העצמאות מנדבר על שוויון מלא לכל מרכיבי האוכלוסייה בישראל וזה כולל כמובן גם את אזרחי ישראל הערבים. לא הקפדנו על מימושו של החזון הזה. ב. משהו מזווית ראיה אישית; אני חי בקיבוץ לוחמי הגטאות, הממוקם בגליל המערבי וחי בשכנות הדוקה עם אוכלוסייה ערבית, מוסלמית, נוצרית, דרוזית וגם עם צ'רקסיים )מוסלמים אבל לא ערבים(. החזון שעליו אני גדלתי כל ימי בקיבוץ לוחמי הגטאות הוא החזון של שכנות טובה ושל שילוב בין כל האוכלוסיות הללו. קיבוץ לוחמי הגטאות נבנה בידי ערבים, שכנינו לחיים כאן מכפרי הסביבה. הם אכלו עמנו בחדר האוכל, השתתפו בשמחותינו ובאבלנו. בעוד שבמקומות אחרים בישראל יהודים פגשו ערבים דרך מסכי הטלוויזיה, חדרי שטיפת כלים במסעדות ומבעד לכוונות כלי הנשק בצה"ל, כאן הם היו בני בית ומעולם לא נתפסו כאיום על קיומנו. כולנו נהנים שנים רבות משירותיו הנפלאים של נאיף, נוצרי מכפר יאסיף, האח המסור במרפאה שלנו. הוא שותף לכל מכאובינו ואיש אמון מלא לכל בקשה שלנו. בימי מלחמת לבנון השנייה הוא נותר נאמן לתפקידו במרפאה גם בימים היותר קשים. בעת של הפגזות מלבנון נותר על משמרתו ונסע לבית החולים הסמוך כדי להביא את התרופות לחולים הכרוניים כאן. שנים שאנו נהנים משירותיו המסורים והאיכותיים של הרופא שלנו, איאד, רופא מוסלמי מהכפר מג'ד אל כרום. כתוב בעיתון – גיליון 2 אנחנו לנוכח הטרור דברי סיכום: יהודים וערבים בארץ ישראל פרופסור משה שנר בס"ד כתוב בעיתון 13 מאי 2022 35 איאד ואשתו הצטרפו למסע של חברי הקיבוץ לפולין לפני שלוש שנים. גם הוא חלק מאתנו. התברכנו! הם לא אויבים. הם חברים ושותפים לחיים. בשכנות לקיבוץ שוכן מוזיאון בית לוחמי הגטאות שנושא יחד עם הקיבוץ מעת מיום יסודם באפריל 1949 את ההתנגדות המוחלטת לכל ביטוי של גזענות ולכל רגש של שנאה סטריאוטיפית לזולת. מזיכרון השואה לא לקחו מייסדי הקיבוץ ובית לוחמי הגטאות, הורי ביניהם, את הרעיון של מבצר יהודי, סגור ומתגונן מכל זר. הם חיפשו דווקא את אחוות האדם. כל אדם. זו הציונות שלהם. נוער ערבי הגיע להתחנך כאן בשנותיו הראשונות של הקיבוץ. קהילה ענייה וקטנה לא חששה מהמפגש עם ערבים. נרקמו כאן יחסי ידידות רבי שנים. בשנת 1982 ביצעו הדרוזים בכפר ג'וליס פוגרום בתושבי כפר יאסיף, בעיקר הנוצרים )עקב תגרה שפרצה במשחק כדורגל בין נבחרות שני הכפרים(. טילי לאו נורו; בתים עלו באש. משפחות של עובדים ברחו אלינו וקיבלו כאן מקלט. כך זה המצב ברוב יישובי הגליל. מי מאתנו שמגיע למרפאות באזור או לבית החולים בנהרייה ובחיפה זוכה לפגוש את מגוון אוכלוסיות הגליל. בשנתיים האחרונות זכו הרופאים, האחיות, עובדי המנהל, הרוקחים הערביים לעמוד בחזית המאבק בקורונה. ג. ומשהו אישי, פוליטי. פעם פעם כששערות ראשי עוד היו חומות ושופעות וזקני שופע, בימי כמפקד פלוגה, בימי האינתיפאדה הראשונה, עשינו שירות מילואים בטול כרם. רדפנו אחרי מידי אבנים. הקמנו מחסומים. אסרנו מבוקשים. מיקמנו תצפיות על גג של בתים פרטיים. החוויה חרוטה בי קשות. מילאנו אחר הפקודות כחיילים נאמנים, אבל אני מייחל בכל לבי שימים כאלו, גם ימי האינתיפאדה השנייה ושאר הימים הלא נגמרים בהם משרתים חיילים צעירים במאבק כנד טרוריסטים בקרב אוכלוסייה אזרחית יעברו. איני נאיבי – יחסי שכנות טובה בינינו לפלשתינאים ביהודה ושומרון עדיין רחוקים, אבל הלוואי שנתחיל לבנות את ההפרדה בינינו על כל המשתמע מכך. ד. במכללה שלנו יש לנו סטודנטים ערבים ודרוזים איכותיים. מוחמד, אמין, נירמין, מוסטפה, הידל וחבריהם יהיו מורים איכותיים ששום בית ספר יהודי לא יתבייש בהם. אנו גאים בשילוב הזה. אסור שהטרור ירחיק אותנו הודים וערבים. אל לנו לשעות לדברי שנאה בתוכנו או לדברי עידוד לטרור – גם אם הם מעטים מאד – שנשמעו בתוכ נו. הקולות הללו הדהדו ויצרו גלי הדף הרבה מעבר למשקלם האמיתי. הטרור הקשה, ראוי לגינוי מוחלט, ועושיו ראויים לרדיפה עד חורמה, אבל מעבר לתמיכה בשירותי הביטחון שעושים מאמצים גדולים להילחם בטרור, אל לנו לקבל כל אמירה שמרחיקה בינינו. זה יהיה ניצחון לטרור. עלינו ל שוחח, לפתוח את הדלת והלב זה אל זה. בכתה הסטודנטים ישובים יחד; על הדשא ובקפיטריה בנפרד. עברנו בשבועיים האחרונים את חגי היהודים, הנוצרים והמוסלמים. בשיחה עם סטודנטים עלתה התובנה – שמעבר למעשי הטרור הכואבים והקשים – החגים היו מועדים בהם התסגרה כל עדה וקבוצה בתוך עצמה. מסתבר שאין לנו אפילו חג ציבורי משותף אחד שבו יושבים יחד כל תושבי הגליל. לא נהיה לקהילה אחת, ישראלית, בלא מועדים כאלו. בס"ד כתוב בעיתון 13 מאי 2022 36 זה יכול להיות יום של שמחה וגם יום של עצב. בעולם מהווה יום השואה הזדמנות לשותפות בין יהודים לשכניהם. בישראל טרם הגענו לכך. התייחסתי לעובדה זו בדברי בטקס יום השואה במכללה. מעטים מאד אנשי הסגל והסטודנטים הערביים שנוטלים חלק באירוע זה שאין שמץ של אמירה כנגד ערבים, רק קריאה לסולידריות כלל אנושית. אבל, אולי יימצא גם מועד של שמחה שבו נפתח את דלתותינו ונבקר אצל שכנינו, נאכל ונשתה ביחד. שו לחן סעודה משותף אין כמוהו לקרבת הלבבות.  נאחל שכך יהיה.