מדינה שלמה ראתה ימים של "חושך" בהם היתה לכולנו תחושת מחנק ובמידה רבה חוסר אונים. באחת הדמוקרטיה הישראלית נחשפה במערומיה בשל ויכוח אידאולוגי בין ימין לשמאל על תפיסת הביטחון, השלום והמשך הקיום בארצנו. הימים ההם היו ימים של אבל לאומי, ימים של כעס חברתי, ימים של חוסר ודאות ובעיקר ימים של "עצירת" תהליכים בתוכנו ובמזרח התיכון בכלל. רבין היה מנהיג לאומי שייצג את הישראליות החדשה המתבססת בארצנו. נער מתיישב, לוחם צעיר שנלחם על זכויותינו, מפקד ומנהיג צבאי עד פיקוד הבכיר ביותר כרמטכ"ל באחת מנקודות השיא הצבאיות, מנהיג אזרחי לאומי שניצח בבחירות לראשות הממשלה, התפטר ושנים אחרי התמודד וניצח שוב. היה בו משהו שרבים מאיתנו אהבו ורצו ובעיקר ישראלי פשוט, ביישן, אדמדם, גיבור ונחוש. זכיתי לפגוש בחיי את רבין מספר הזדמנויות ובכל פעם התרגשתי מהמעמד והזכות, בפעמים אלו למדתי על אהבתו לעם ולמולדת, על היכולת לרדת לפרטי פרטים בסוגיות מבצעיות ובסוגיות אנושיות, למדתי מהי מידה רבה של צניעות מנהיגותית, רגישות ופשטות. צר היה לנו אז ומרחק השנים אינו מרפא את הכאב הלאומי, רבין האיש אינו איתנו, אך רבין הישראלי חי, קיים ונוכח בתוכנו.

בתוך כך השבוע בטקסים רבים ברחבי הארץ צוינה אזכרתו של ראש ממשלת ישראל -יצחק רבין ז"ל ולרוב הטקסים היו ממלכתיים, גם אם מי מהמנהיגים הפוליטיים נעדר מאירוע מסויים, אך צרמו מספר נאומים והספדים שהפכו את האירוע למעין יום של חג לאלו שחושבים שהדמוקרטיה היא שלהם ורק להם יש זכות לתרגם ולהסביר מהי דמוקרטיה נכונה בארץ ישראל. אז באמת חבל שבמקום לנצל הזדמנות פז לחבק, לאחד ולהעביר מסרים של פיוס מוצאים חלק מהמנהיגים לתקוף ולגנות ולומר הם אז היו "ניצנים" והיום צריך לעקור אותם. בעיניי זהו ניסיון לנכס את השפיות האידיאולוגית רעיונית לצד מסויים של המפה ולטעון כי כל היתר לא שפויים, גם אם לאלו יש רעיונות הזויים. אליטיזם פוליטי, תרבותי, חברתי הוא לא פחות חמור משפלות תרבותית חברתית. מדברים גבוהה גבוהה על הדמוקרטיה וחשיבותה, על גבולות המרחב הדמוקרטי, על השיח הוכחני, על תקשורת פתוחה ומוגנת ועוד ובאחת פוסלים קבוצות דמוקרטיות שמייצגות חלק מסויים בעם. לא ניתן לפסול קבוצה רעיונית פוליטית כי זה לא נוח לך, לא דומה לשלך וכו', ניתן וצריך להתווכח איתה ולמנוע ממנה הישגים בכללי המשחק הדמוקרטים, לא להסביר שהם לא דמוקרטים בדמוקרטיה שלנו. פלורליזם פוליטי חברתי הוא לא סיסמא שנגדעת היכן שאתה לא מסכים עם רעיונות אחרים, אלא יודע להתמודד איתם, להתווכח איתם וכדומה.

על כן ממליץ למנהיגים הפוליטיים שלנו לקחת אחריות ולהוביל שיח בסגנון אחר. נוח לתקוף, להכפיש, לגדף ולהתנצח, אך נכון יותר יהיה לשמור את גבולות השיח במרחב השפיות. לא לחש בקורת לשם הריב, אלא לשם התיקון בעתיד. העם רואה, שומע ומפנים את הלכותיהם של מנהיגיו, האמירות הללו נקלטות ולעיתים הופכים לתוכנית פעולה לא שפויה, כמו במקרה יצחק רבין זכרו לברכה. אתם – בנט, לפיד, ביבי, ליברמן, גנץ, סער, רגב ועוד נושאים באחריות לכללי וגבולות השיח הציבורי, אל תצפו מהעם ששומע את מנהיגיו פוסלים, מגדפים, מתלהמים, תוקפים, מתפרעים שלא יעשו כמוכם. הדוגמה האישית היא ערך מנהיגותי ראשון במעלה.

ידידיי ורעיי נאום מרגש ככל שיהיה שמביא רעיונות של פסילה וחרמה לא יכול לבטא רעיונות דמוקרטיים שפויים. בין רבין, בגין, פרס, ביבי, בנט היה קו רעיוני מרכזי והוא המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל וחובתינו לדאוג שהרעיון לא מוחרב על כן תמצאו את ההזדמנויות לאחד ולחבר ולא לפרק ולבטל ואז חוזקה של החברה יהיה משמעותי יותר.