שישי שעבר חוזרים מסבתא שושנה אחרי ארוחת ערב מפנקת. שלומי נאנח בקולי קולות ואומר שהוא אכל המון ואיזה אוכל טעים אמא שלו הכינה. שזה משפט נכון מאוד.
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- מחשבה מייצרת מציאות
אימא שלו הכינה אוכל טעים טעים והוא אכל המון המון.
אחרי שהוא מסיים להיאנח, הוא מוסיף שזה ממש מבאס שכל השבוע הוא אוכל כמו דוגמנית ורק בשישבת קצת חורג ובכל זאת לא יורד במשקל. בנוסף לזה, הוא גם עושה ספורט וזה בכלל לא הגיוני.
אני לא בטוחה ששמעתי נכון את דבריו ומבקשת ממנו לחזור על המשפט.
הוא חוזר בלי להתבלבל.
אני שואלת אותי איך בן אדם שבארוחת ערב אחת של אמצע שבוע, אוכל ביצה קשה וסלט, יוגורט עם גרנולה משודרגת בשקדים ואגוזים, פרוסת לחם עם ממרח השחר ושייק פרות שיש בו הרבה ויטמינים וזה הכי חשוב לגוף, יכול לחשוב שהוא אוכל ממש מעט.
תוהה מי אחראי לכשל המערכתי שקטע את השידור הרציף בין הגוף למוח. אחרת אין הסבר לעובדה שלמוח אין תמונה ברורה על כך שהגוף אכל את כל מה שהיה על השולחן כולל טעימה מהצלחת של הילדים כי אצלם זה נראה תמיד יותר טוב.
אומרים שגוף האדם הוא מכונה משוכללת אבל כשיש בה קצרים, פשששש…. זה מורכב ביותר.
הגוף מספר למוח שהוא לא אכל פירור.
אני מסתכלת כדי לבחון אם הוא צוחק ומבינה שהוא רציני לגמרי. שואלת את עצמי איך יכול להיות שמכל הנשים ביקום, יצא לי בן זוג עם מודעות עצמית מרשימה כל כך. בחסרונה.
מתלבטת אם לצחקק אבל שלומי עשוי להיעלב. חוץ מזה, הילדים מאחור ואיזה דוגמה אני אתן להם אם אני צוחקת על האבא היקר שלהם? מצד שני מה עדיף, שהילדים יחשבו שאבא ירד מהפסים ואימא מתעלמת?
אני מתפוצצת מצחוק ושלומי נעלב. בהמשך הוא יבין שעשיתי את זה רק לטובתו.
שלומי מתוק שלי, תדע שמחשבה לא מייצרת מציאות. כי אם אתה חושב שאתה אוכל מעט, מדמיין שאתה אוכל מעט ורוצה לאכול מעט, זה לא מספיק. כי אם אתה אוכל כמו לוחם סומו, מעט היא לא ההגדרה הנכונה.
ואני מאוד בעד לעוף עם דמיונות, אבל דמיונות תזכור, הם רק דמיונות, מקסימום מציאות מדומה.
אולי זה מבלבל אותך כי אצלי זה עובד. כשאני אומרת הלוואי שיהיה לי את הסוודר הזה, פתאום יש לי אותו, אז אתה חושב שמחשבה ייצרה מציאות. אבל תדע שזה קרה כי הגעתי לחנות וקניתי. עשיתי משהו כדי לקדם את הנושא. מה שלא מדויק אצלך. נהפכו.
ואני אומרת שלומי שלי, תאכל, תהנה, תתענג, תחיה. רק אל תגיד לא הכנסתי פירור.
נ.ב. סקר קטן ברשותכם.
סדין החימום שלנו נשכח שנתיים בארגז מתחת למיטה ואני נזכרתי בו, הוצאתי וחיברתי.
מאז שלומי כל ערב זוכר להדליק אותו לפני שעולים למיטה, כדי שיהיה חם.
של מי הקרדיט על המיטה החמה? של זאת שהזכירה בכלל את קיומו של הסדין ובזכותה הוא יצא מארגז או של זה שמדליק כל ערב?
לתשובתכם אודה ותזכרו שהתשובה הנכונה היא תמיד בלשון נקבה.
ויש רק תשובה אחת נכונה.
ואנחנו עוסקים במחשבה מייצרת מציאות אז תחשבו שהבחירה שלכם היא דמוקרטית לגמרי, כי אני לא משפיעה על דעתכם כלל. זה שיותר לא תהיו חברים שלי זה מחיר קטן בשביל לומר את האמת שלכם.
שבת של אוכל טוב ומחשבות מייצרות מציאות, מדומה.
arzonyliza@gmail.com או בפייסבוק ליזה ארזוני
כתיבת תגובה