החיל אפי יונה פלדבאום ז"ל הוא לוחם נוסף של צה"ל שנהרג אמש בהתקפה של החמאס בדרום רצועת עזה והוא עוד לוחם שנהרג אחרי הפסקת האש שהחמאס במילים הכי עממיות "לא סופר". ברוך השכן שלי בקיבוץ סיפר כל הזמן בגאווה על המפגשים עם אחיו בשדה הקרבות בעזה  והוא רק לפני חודש איבד את אחיו מהמשפחה שאימצה אותו בקיבוץ. טובי הבנים, מלח הארץ נלחמים ברצועת עזה והם כמו כל העם תלו תקווה במימוש ההסכם, אך במידה מכוערת הפכו להיות כלי ב"מטווח הברווזים" של הטרור העזתי. באחת השקט באוויר שוב הופר ורעש מנועי המטוסים חזר ובגדול למרחב וזאת לאחר תקרית נוספת באיזור העיר רפיח. ישראל מנסה לחזור לשגרה לאחר שנתיים של מלחמה וחתימת ההסכם להפסקת האש ואכן היו כאן מאז ימים בודדים שבהם היה ניתן להקשיב לשקט ללא רעש המטוסים, אך השקט הזה הוא מתוח ויש בו רעשי רקע שלא מבשרים את סיום המלחמה ותחילת מימוש ההסכם. החמאס מאז מעמד החתימה באופן שיטתי, מתואם, בלי לספור אף אחד ואפילו אכזרי מהתל במרבית השחקנים השותפים להסכם ומנסה בכל כוחו למרוח את הזמן ולהבהיר הסכם בסדר אבל אל תגזימו עם מימושו. תקרית רודפת תקרית, ישנן תקריות רבות שלא מדווחות, הפרה רודפת הפרה, מיצגי שווא של ניסיונות חיפוש חללים, הצהרות לוחמניות בתקשורת, המשך הוצאות להורג ועוד פעולות רבות שהארגון מפגין בכדי להוכיח לכולם אנחנו אלו שנכתיב את הקצב ואת המשך רצועת הטרור בעזה. אז האמריקאים יכעסו, הישראלים ידפקו על השולחן, הקטארים יעשו קולות בס על סיפון ה –  , Air force 1 התורכים ירימו גבה, המצרים השתוללו והחמאס ימשיך בדרכו לכרסם בהסכם ובעיקר ילמד את כולם בשיעור על נחישות, איפוק והכלה. ברור שהחמאס לא היה מעז למתוח את החבל ללא "קריצת עין" מכמה מהשחקנים וכעת הוא מבין שהאינטרס של כלל השחקנים ובעיקר של טראמפ לשמר את הסכם הפסקת האש הוא מהותי ולכן הוא ממשיך ל"כרסם" בהסכמות וממשיך לבדוק את קצה גבול האיפוק של ישראל בפרט ולא פחות של כל ייתר השחקנים. איך מכאן מתקדמים מבחינת ישראל ויש כאן לא מעט דילמות אסטרטגיות, אך מדינת ישראל אם כל הכבוד הראוי לטראמפ ולייתר השותפים ולפוטנציאל של "שחר" חדש במזה"ת, לא יכולה להרשות את ה"בדיחה" והמצג שווא הללו. ישראל חייבת לפעול באופן אגרסיבי יותר מכיוון שההכלה, האיפוק והפשרה שכעת החמאס מוביל אליה היא תהפוך להיות הנורמה ובמילים אחרות מהר מאוד נמצא שאנחנו חוזרים לימי ה – 6/10 וקודם לכן. יש גבול לאיפוק והנחישות חייבת לבוא לידי ביטויי בפעולות כואבות מאוד כלפי החמאס ולהבהיר אנחנו ניתן הזדמנות להסכם כאילו אין הפרות ונטפל בהפרות באופן כואב כאילו אין הסכם. ארגון הטרור הזה מנסה לשלוט בסדר היום האזורי ובכך הוא גם מעביר מסר ברור לארגוני הטרור האחרים במרחב שהנה על אף ולמרות אנחנו שמים "פס" וממשיכים. במידה רבה אנחנו מזהים את הניסיונות שהולכים וגוברים בגבול הצפוני של ישראל ובמידה רבה המתח הצבאי והציבורי עולה שם וניכר שהחיזבאללה מנסה בכל כוחו להתארגן מחדש, למרות ההסכמים וההחלטות שהתקבלו על ידי ממשלת לבנון ובאמצעות ההסכם שנחתם. כמו כן ניראה שבאיו"ש המצב לא פחות חמור וכמות האירועים והתקריות ממשיכה לצמוח ולהפוך לבלתי נסבלת. במקביל לכל אלו ישנה עליה דרמטית בהיקפי הברחות הנשק לשטחי ישראל מהגבול הדרומי עם מצרים ועוד יותר מהגבול המזרחי עם ירדן. כך שלמעשה יחד עם רוחות השלום שהביא עמו המעמד  הבינלאומי בהשתתפות טראמפ ולמעלה מ – 20 מדינות, אנחנו רואים מוטיבציה חסרת תקדים של הטרור האזורי. צריך לזכור ומדינות האיזור מבינות זאת היטב, ההישג שהטרור השיג באמצעות הפשיטה לישראל לפני שנתיים הוא יותר משמעותי מכל הניסיונות של מדינות ערב לפגוע במדינת ישראל ולכן הם מלמדים אותם שהמלחמה הקלאסית אינה רלוונטית ורק תמיכה שלהן בטרור תביא להמשך פגיעה מהותית ביישות הציונית..

התגובות של צה"ל הם הכרחיות, אך הם לא משנים את התמונה המכוערת שמתהווה לנגד עיננו. עם האמריקאים והשותפים האחרים או בלי צה"ל על פי הנחיית הדרג המדיני חייב לשנות באופן חד את התמונה הזו ואת המשך הזלזול של החמאס. יש גבולות לאיפוק והם כבר נחצו ולכן התגובה צריכה להיות אגרסיבית במידה שתזעזע את החמאס, אבל עוד יותר את השחקנים שדחפו בכל הכוח להפסקת האש.

ידידיי ורעיי המלחמה הסתיימה בהסכם הפסקת האש, אך הקרב לא נגמר ובמידה רבה לצערנו אף מאתגר יותר נוכח המוטיבציה המגובה ב"קריצות עיניים" של ארגוני הטרור בשכונה שלנו.

נאחל לשחרור החטופים שעוד שם, החלמה לפצועי צה"ל וחיבוק למשפחת פלדבאום ולכל המשפחות שאיבדו את היקר מכל.