ככה הילד שלי, רוצה מה שיש לאחרים. בול אני.
הסכמתי כי ראיתי שזה חשוב לו. זה בכלל לא קשור לעובדה שאני אוהבת אירועים ורק מחפשת סיבה למסיבה. זה גם לא קשור לעובדה שסוף סוף יש לי סיבה לקנות בגד יפה בלי להצטדק. נראה לכם שבגלל זה הסכמתי לערוך אירוע? כדי להיות במרכז כמו שאני אוהבת? שכולם מסביב מתפעלים מהשמלה שלי ומהאיפור והתסרוקת? כן.
רק לא חשבתי שזה כל כך בולט לעין.

כשנלחצתי שנזכרנו חודשיים לפני, שלומי חיזק אותי שזה בקטנה ומה כבר יש להכין. כולה לסגור מקום, לקנות בגד שניים ולסגור פינה. הוא הוסיף והדגיש שהאירוע יהיה משמח ומרגש, ויותר מכך, גם ההכנות, יהיו משמחות ומרגשות. הוא נתן את הנסיעה לחו"ל כדוגמא. שהנסיעה עצמה מהנה, אבל גם כל ההתרגשות שלפני. ברור, חשבתי לעצמי. כשאתה בא כמו תייר. יש לך מדריכת טיולים שמתכננת מסלולים חודשים לפני, אורזת מזוודה שבוע לפני וכל מה שנותר לך בבוקר לפני, זה לשאול לאן טסים ואם ארזתי לך קפה שחור.

בטח שהשלב לפני מהנה ומרגש. גם בכלל לא מעייף.
אבל אנחנו מדברים על ההכנות לבר מצווש ואתם מסיתים אותי בכוונה מהנושא.

החלטתי להתחיל בחלק הקל, למצוא בגדים לשני הבנים. אז בבוקר שישי, הסתובבנו לנו ברחבי הקניון בחיפוש אחר בגדים. הסתובבנו משמעו, אני צועדת נמרצת בראש ואחריי שני בנים, משתרכים כמו נידונים למוות. לזה כואבות הרגליים כי רבע שעה הוא לא נטל תרופה הקרויה אקסבוקס. לזה סתם לא באים טוב מקומות של ביגוד והנעלה. אני, שאין משהו שאני רוצה יותר לעשות בשישי, חוץ מלסחוב שני ילדים ממורמרים ברחבי הקניון, מנסה להזכיר להם, שזה אירוע משמח וגם שלב ההכנות צריך להיעשות בשמחה. בדיוק כמו שאמר לי זה שיושב ממש ברגעים אלה על הספה מתפנן עם קפה ועיתון שישי.

אופירפיר לא אהב שום דבר. זה צמוד מידי, זה רחב מידי, זה כהה וזה לא מחמיא לו. אני לא ידעתי שבגיל 13 יש לילד דעה על בגדים. ועוד בן. חוץ מזה, מה זה משנה לו? הוא לא יודע שעם השמלה האדומה שלי והוורודה של שושקה, אף אחד לא באמת יסתכל עליו?

דנדוש מצדו הצהיר שאין לו עניין בבגדים חדשים, בטח לא חגיגיים ומה שיש לו בבית זה די והותר. הוא לא הבין שכשאימא נחושה בדעתה, אי אפשר להניא אותה.

אמרתי לו שעל גופתי ג'ינס לאירוע. הוא ילבש מכנס מחויט על אפו ועל חמתו.
מקסימום נתפשר על מכנס מחויט לאירוע ובשבת חתן ג'ינס.
או לפחות שני ג'ינסים שונים, אחד לאירוע ואחד לשבת חתן.
בסדר, ג'ינס אחד יספיק לשניהם, גם ככה אסור לצלם בבית הכנסת.
ככה זה אימא שהשנ"צ של שישי מתרחק ממנה בצעדי ענק. היא הופכת נחושה פחות.

אבל כמו ששלומי אמר, באמת שההכנות זה שלב כיפי ומרגש. זה ששלומי לא בא לקניות כי הוא לא אוהב וצריך להבין אותו, זה בסדר. הוא גם לא זה שכותב ברכה לאירוע, קשה לו למצוא את המילים ובכלל מי הכותבת בבית? הוא גם לא קנה את הכיבוד לשבת חתן כי הוא יסתבך והוא גם לא יבשל, כי הוא לא יודע. הוא גם לא דיבר עם הדיג'יי, כי הטעם שלו במוסיקה לא משובח כמו שלי. וגם לא הלך לטעימות, כי מה הוא מבין. ולא יכין את שולחן המתוקים, כי מה הוא יודע. וגם לא שילם לאקו"ם. כי… נגמרו לו התירוצים. העיקר שאמר שהכול זה בקטנה.

שתיה חריפה הוא קנה. כדי שאני אשתה באותו ערב ואשכח שהרוקד לצדי הפקיר אותי בקרב.
אבל בחיים צריך לדעת להסתפק בדברים הקטנים. כי העיקר שבסוף אני אוכל להצטלם בשמלה האדומה המהממת שלי מחויכת מאוזן לאוזן. והזמן הזה, בו אני אשב בנחת עם כוס התה וכל עולמי יצטמצם לתמונות מהאירוע, שווה הכול.

נ.ב. גאה לספר לכם שהגעתי ליעד.
וזה אומר שהספר שלי מגיח לאויר העולם. סופי, סגור, חתום.
תודה ענקית לכל אחד מכם שהאמין בי ותמך. בלעדיכם זאת בטח לא היה קורה!!
ולמי שעוד לא הספיק… תדעו שההד סטארט שלי עדיין פתוח ואתם יותר ממוזמנים להיכנס אליו ולתמוך באמצעות בחירת אחת המתנות הנהדרות שם. שלא תאמרו אחר כך, איך פיספסתי את הספר של ליזה במהדורה הראשונה והחגיגית שלו…!
ואם אתם במהדורה דיגיטלית, הכנסו ללינק המצורף https://headstart.co.il/project/45505
או הקישו Headstart חפשו ליזה ארזוני ואתם שם.

שבת של שלום ושמחות קטנות