מאת חנן זיסו

ישראל עומדת בפני הכרעה פוליטית חדשה. בין נאום מפלג של נתניהו בכנסת, העימות סביב שותפותם של האזרחים הערבים, השבעת הכנסת ה-26 והעברת המנדט לגדי איזנקוט, השבוע האחרון סיפק תמונה חדה של ישראל בצומת דרכים.

השאלה היא לא רק מי ירכיב את הממשלה הבאה, אלא איזו מדינה אנחנו רוצים להיות.

יש שבועות שבהם נדמה שהפוליטיקה הישראלית מצליחה לרכז לתוך ימים ספורים את כל מה שמעסיק, מפלג ומטלטל את החברה הישראלית. השבוע האחרון היה בדיוק כזה.

הוא התחיל באווירה של מאבק פוליטי על עצם המשך שלטונו של בנימין נתניהו, עבר דרך נאום חריג ומפלג במעמד השבעת הכנסת ה-26, והסתיים ברגע פוליטי משמעותי: נשיא המדינה יצחק הרצוג הטיל על גדי איזנקוט את מלאכת הרכבת הממשלה, לאחר ש-67 חברי כנסת המליצו עליו.

אבל מעבר לדרמה הפרלמנטרית, יש כאן סיפור עמוק הרבה יותר. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל, על גבולות השיח הציבורי ועל השאלה האם אפשר להחזיר את הפוליטיקה הישראלית למסלול של אחריות, ממלכתיות ותקווה.

נתניהו מדבר על אחדות, אבל בוחר לדבר על ערבים

נאומו של נתניהו בכנסת היה אולי אחד הרגעים המשמעותיים של השבוע. ראש הממשלה היוצא בחר לנצל אירוע ממלכתי, שאמור לסמל את רציפותה של הדמוקרטיה ואת חילופי הדורות הפוליטיים, כדי לנהל קרב פוליטי על עתיד שלטונו.

במקום להתמקד באתגרים הלאומיים, בצורך בשיקום החברה הישראלית ובבניית אמון מחודש בין האזרחים, חלק מרכזי מהנאום הוקדש למתקפה על המפלגות הערביות ועל האפשרות של שיתוף פעולה פוליטי איתן.

נתניהו הציג את האפשרות של הישענות על קולות המפלגות הערביות כסכנה למדינה היהודית. הוא חזר על טענות כלפי רע"ם והרשימה המשותפת, והציב את הסוגיה הערבית במרכז המאבק הפוליטי.

וכאן בדיוק טמונה הבעיה.

אפשר וצריך להתווכח על עמדותיהן של מפלגות, לבחון את השקפת עולמן ולדרוש מכל נבחר ציבור מחויבות ברורה למדינה ולחוקיה. אבל אסור להפוך ציבור שלם לאויב פוליטי. אזרחים ערבים אינם אורחים במדינת ישראל. הם אזרחי המדינה, בעלי זכויות שוות, והקול שלהם בקלפי שווה לקולו של כל אזרח אחר.

הדמוקרטיה הישראלית אינה יכולה להיות דמוקרטיה רק כאשר התוצאות נוחות לצד אחד.

השבעת הכנסת טקס ממלכתי שהפך לזירת התנגשות

השבעת הכנסת ה-26 הייתה אמורה לסמן התחלה חדשה. אלא שהאווירה במשכן המחישה עד כמה עמוק השבר הפוליטי והחברתי בישראל.

ההתבטאויות, חילופי הדברים והעימותים סביב הסוגיה הערבית המחישו שוב עד כמה רחוקה הפוליטיקה שלנו מאותה ממלכתיות שאנחנו כל כך זקוקים לה.

גם העימות בין נתניהו לנפתלי בנט, שהתפרץ במהלך הנאום והעלה שאלות קשות בנוגע לאחריות השלטונית ולפרשות העומדות על סדר היום, המחיש שהמאבק אינו רק בין מפלגות. זהו מאבק על אמון הציבור, על אחריות ועל היכולת של מנהיגים להעמיד את טובת המדינה לפני האינטרס הפוליטי.

והציבור הישראלי? הוא כבר עייף. עייף מהמריבות, מההאשמות, מהקמפיינים ומהניסיון להפוך כל מחלוקת פוליטית למלחמת קיום.

67 ממליצים והמסר הפוליטי ברור

ואז הגיע הרגע שבו התמונה הפוליטית קיבלה תפנית משמעותית.

בסיום סבב ההתייעצויות בבית הנשיא התברר כי 67 חברי כנסת המליצו על גדי איזנקוט להרכבת הממשלה, לעומת 46 שהמליצו על נתניהו. שבעה חברי כנסת לא המליצו על אף אחד מהמועמדים.

המספרים האלה אינם רק תוצאה של התחשבנות פוליטית. הם מבטאים רצון לשינוי ולבחינת דרך אחרת.

השבוע כאמור הטיל הנשיא יצחק הרצוג את המנדט על איזנקוט, שהגיע לבית הנשיא עם מסר ברור: ישראל נמצאת בשעת חירום, והיא זקוקה לממשלת חירום לאומית.

איזנקוט דיבר על הצורך בפשרות, על מהלכים פוליטיים יצירתיים ועל האחריות המוטלת על כתפיו. הוא גם הבהיר שאיש אינו יכול לממש את כל ההבטחות שנתן במהלך מערכת הבחירות.

זו אמירה חשובה. מנהיגות נמדדת לא רק ביכולת להבטיח, אלא בעיקר ביכולת לקבל החלטות קשות, להתפשר כשצריך ולהבין שהמדינה גדולה מכל מפלגה ומכל מנהיג.

המבחן של איזנקוט מתחיל עכשיו

חשוב לא להתבלבל: קבלת המנדט אינה ניצחון סופי. הדרך להרכבת ממשלה עדיין מורכבת, והאתגרים הפוליטיים אינם פשוטים.

איזנקוט יצטרך לחבר בין מפלגות שונות, להשאיר את האגו מחוץ לחדרי המשא ומתן ולבנות הסכמות סביב הנושאים הבוערים ביותר: ביטחון, כלכלה, גיוס, יחסי דת ומדינה, מערכת המשפט, המאבק בפשיעה בחברה הערבית ושיקום האמון בין אזרחי ישראל למוסדות השלטון.

הוא יצטרך להוכיח שאפשר להקים ממשלה שלא תתבסס על שנאה לאחר, שלא תנהל את חייה באמצעות סימון אויבים מבית ושלא תראה בכל מחלוקת איום על עצם קיומה.