ברגעים, בשעות ובימים שלפני הייתי טרוד במשימות ההגנה על גבולה הצפוני של מדינת ישראל. הגדוד עליו פיקדתי היה פרוס במשימות מארבים וערב ערב נערכנו מחדש לעוד יום של קרב נוכח האויב – החיזבאללה. ידענו שהוא עושה הכל על מנת לפגוע בנו וכמה שיותר קשה בכל מקום, בכל זמן ובכל סיטואציה ואנחנו עשינו הכל על מנת להגן על אזרחי מדינת ישראל. השהות שם בתוך רצועת הביטחון בימים האלו של הלחימה מול ארגון הטרור היה מורכב שבעתיים. מחד האויב שיפר יכולותיו ונעשה לנועז יותר מיום ליום ומנגד הקולות במדינת ישראל היו כאלו שניסו לערער את צידקת הנוכחות שם. ואנחנו המפקדים הזוטרים, הבכירים פחות והבכירים יותר יחד עם הלוחמים השקענו רבות בהכוונת הצדק המוסרי והערכי של ההגנה על המולדת ברצועת הביטחון. בתוך כך ולאור האיומים שהתהוו הוחלט על צמצום תנועות ברצועת הביטחון ואחת הדרכים הייתה הטסת לוחמים וציוד למוצבים הפרוסים במרחב. אנחנו נערכנו למשימות ההטסה כמו גם למשימות הלחימה האחרות ברצועת הביטחון וניסינו לדאוג לצמצום הסיכונים למסוקים שטסו. בליל ה – 4 בפברואר 1997 נערכנו  לעוד יום של שגרת לחימה מבצעית ובתוך כך לאחר ימי דחיה של טיסות, בשל מזג האויר, עלו שני מסוקי היסעור עמוסים בטוביה של הארץ הזו לטיסה מבצעית לעבר מוצבי רכס עלי טהר – דלעת והבופור. רגעים לפני ההמראה פגשתי את כולם ואת חלקם באופן אישי. הבטתי בהם, חייכתי אליהם, הערתי להם ודייקתי להם את חשיבות המשימות שם בתוך ארץ הארזים. לא האמנתי שאלו יהיו מבטים אחרונים שהצטלבו עם העיניים הבוהקות של כל אחד מהם. חלקם ציפו כבר לצאת למשימות ההגנה – למארבים, לפתיחות הצירים, להגנה על המוצבים ובעיקר להגן על רצועת האורות של יישובי מדינת ישראל. בכל שיחה איתם גם במפגש האחרון הזה הם הלכו זקופי קומה, מלאי גאווה ומחודדים נוכח חשיבות המשימות. מהם שמעתי שהם שם בשביל החברים לנשק, בשביל גאוות היחידה, בשביל הבנת ערך השירות בצבא הגנה לישראל ובשביל בטחון העם והאומה. לא הייתה שם שפיפות קומה, אלא בעיקר גאווה על מי שהם ומה שהם ובעיקר על ההבנה שלהם לשם מה הם שם בשליחות כולנו. במוצבים אליהם המסוקים המריאו היתה היערכות מלאה והמתנה לרגע הנחיתה. כולם בכוננות, טנקים בעמדות, חיילים שוכבים במנחתים, תצפיות ערניות וסורקות כל אבן, חדרי המלחמה עם אותות הקריאה בקשר ולמעשה הכל היה ערוך לקבל את פניהם ב"שטיח אדום". החברים שם במוצבים המתינו ימים רבים להחלפת הכוחות ולקבלת ההספקה, זהו חלק מתהליך רענון הכוחות שם. המסוקים המריאו לדרכם ובקצב המסוק התקרבו לחציית "קו כחול" – גבול מדינת ישראל לארץ הארזים, רגע לפני החציה נכנסו למעגלי המתנה מבצעיים והמתינו ל"אור ירוק" לחציית הגבול בואכה מוצבי הרכס. מעגלי ההמתנה נפסקו בתאונה אווירית בין צמד המסוקים בגובה רב ומאותה שניה שראיתי אותה ב"חי", אך לא הבנתי באותו הרגע שמדובר בתאונה. אני הייתי במוצב "עגל" צפון מערבית קו אוירי של מאות מטרים מנקודת התאונה. לאחר מספר דקות החלו הדיווחים, הצפירות, הסירנות וההזעקות. "טסנו" לשם – צוות החפ"ק שלי עם הג'יפ והגענו לשאר ישוב, נכנסנו פנימה בנסיעה מהירה לכוון להבות השריפה בלב הישוב והתקרבנו לעבר אחד המוקדים. ככל שהתקרבנו חשנו "כבדות"  בנשימה, בחושים ובתחושות האישיות ואז ברגע אחד לאור להבות השריפה התגלה בפנינו מחזה סוריאליסטי ובו ראינו שורת חיילים/חללים פרוסה בין עצי ההדר ואז היה ברור לי ולנו גודל האסון הנוראי. לא היה צריך להוסיף שם מילים או דיבורים וחיפשנו כל אחד בדרכו בשקט ניחומים וחיבוקים. סרקנו והבנו את גודל האסון ואז הבנתי את מורכבות המצב הפיקודית והמנהיגותית שעמדה בדרכי. התמודדות מיידית עם חילוץ הנפגעים וזאת תחת סדר פעולות יחידתי מדוייק ותוך הפעלת מירב האמצעים לסיוע יחד עם הכוחות הרבים והשתתפות במלאכת הפינויי והזיהוי, התמודדות מיידית עם היערכות לחיבוק המשפחות הרבות והתכוננות ללויות החללים וזאת לצד הציווי של המשך ביצוע משימות ההגנה על המולדת שם בארץ הטרור. הדקות והשעות היו קשות מנשוא, המראות היו מצמררים ומחרידים, השמות התחברו לפנים, לחוויות ולרגעי יחידה וככל שהשעון נקף התמונה התבהרה וגודל האסון התברר – אסון לאומי הגדול בתולדות צבא הגנה לישראל בתאונות מבצעיות. מאותו רגע חיבקנו את המשפחות הנפלאות בחרדת קודש, הבהרנו כי הם היו שם בשליחות מהמעלה הגבוה ביותר וניסינו, גם אם לא ניתן, להבין את גודל הכאב והאסון האישי. משפחות "התרסקו" ו"התפרקו" לנגד עיננו במסע הלוויות, במהלך ימי האבל ובמשך השנים וככל שהזמן חולף עוצמת הגעגוע המשפחתית עולה וגוברת וכל חיבוק מביא נחמה לרגע בלבד. היינו שם עם חבריי לנשק, עם פקודיי ועם מפקדיי ברגעים מורכבים ולצערי ראינו עוצמות לאומיות מיוחדות, צבאיות נדירות ואנושיות בלתי נתפסות. חובתינו המוסרית והערכית כלפי בני המשפחות השכולות היא חלק מרכזי בעוצמתו של העם הזה וצבא ההגנה לישראל חייב להמשיך ולשאת על נס את המשפחות השכולות ואת פצועי צה"ל. המחזות, המראות, הפנים, החיוכים והרגעים הטראומתיים הללו נמצאים בתוכי וכל נים מנימי גופי חווים אותם חדשות לבקרים. לא נוכל להחזיר את יפה התואר עם אותה בלורית שיער אל שבילי הכפר, אבל כן נזכור אותם עם החיוך הנצחי והצעיר. את משפחתם נחבק ככל שרק ניתן, כל אחד מאיתנו בדרכו של ועל פי יכולתו.

חיבוק המשפחות מתחדד מאוד נוכח יום המשפחה שנחוג השבוע. כל אחד בדרכו עם משפחתו המצומצמת והמורחבת ייחד זמן לקן המשפחתי. הקורונה ובעיקר האומיקרון נכנסו השבוע גם לביקור בביתנו ואצלנו חג המשפחה בזכותם נמשך כשבוע. בהתחלה כל אחד בחדרו ועם כאביו ומכאוביו וככל שהימים חלפו הסלון הביתי הפך למוקד התעסוקה והעניין. נרי החליט שהוא ה"שף נרי" (במבטא צרפתי) והחל במלאכת האפיה והבישול, האמת לחמניות שכל בית מאפה היה מוכן להניח במדפיו, אסי החליט שהוא קוסם ומומחה לעינייני ג'אגלינג ובכל רגע הגיע עם מעשה קסמים אחר ועם ה"דיאבלו" שלו שסיכן את כלי החרס, אמי חיפש עצמו בין הגדול לשני ומצא כל פעם את העניין על פי בחירתו במוקד אחר ובעיקר עסק במלאכת ציור ואומנות, רלי הקטן הצליח בשבוע לגדול בצורה מדהימה ולהבין לעומק את מערכות היחסים בתוך המשפחה ובדרכו שלו הצליח כל פעם להושיב מישהו אחר בכדי שיסייע לו במלאכת הרכבת ה"דופלו", סיו ואני היינו עסוקים בתזמון הארוחות, ביצירתיות הפגתית, בהכנת שיעורים ובהפרדת כוחות, יחד עם החויה המסוגרת הזו ניסינו לחגוג גם עם הגדולים בשיחות וידאו מרעננות בר ואפיק בביקור משפחתי במיאמי – חתונה לבן משפחה, טל בקורס שאחרי הצבא ופלג מחשב מסלול ובוחן כוונים ובהחלט חגיגה משפחתי חוצת גבולות. שבוע עמוס ומורכב במרחב ביתי צר שמחייב חיי משפחה תוססים ובשיאו של השבוע קיבלנו תזכורת שחייבים לחגוג את יום המשפחה, אם עוד לא הספקנו. בהחלט ראוי וחשוב לציין את החיבוק הענק לו זכינו בכל אמצעי המדיה השונים ואת ההתעניינות במצב התסמינים. יותר מכל זכינו להבין ובעיקר להעריך את העוצמה שבקהילת הקיבוץ. כל רגע נקישה אחרת על דלת ביתנו ושליחת התראה שהונח משהו בפתח הבית. המשפחה והחברים דאגו שלא יהיה רגע ללא קולינריה משמעותית. אז כיף לנו ביום המשפחה ועוד יותר שזכינו לחגוג  שבוע משפחתי תוסס ומאוד מאוד יצירתי. 

ידידיי ורעיי לכל אחד מאיתנו רגעים חקוקים במסע חיו ואלו יהיו איתו לעד בתוך אלו לעולם הקן המשפחתי יהיה ה"משענת" היציבה ביותר בכדי להמשיך בראש מורם במסע החיים.

יום המשפחה שמח לכל בית ישראל!