האם ארה"ב מניחה את כל קלפיהם על המאבק שמתנהל במזה"ת בכדי להגן על ישראל ולהפגין את עוצמתה כלפי בעלת ברית חשובה ולהעביר מסר חד ערכי לכל השחקנים במרחב ובעיקר לארגוני הטרור ב"ציר הרשע" או שמדובר בהפגנת כוח גלובלית בה המסרים חייבים לעבור לשחקנים ה"כבדים" במאבק העולמי – סין , רוסיה, צפון קוריאה ואיראן? וגם כאן במסגרת השיקולים הגאופוליטיים בניהול המשבר הנוכחי במזה"ת ניראה כי כמו שקורה פעמים רבות גם לאויבים יכולים להיות אינטרסים משותפים. במקרה הזה לאיראן יש אינטרס מובהק לא להסלים לכדי מלחמה ולא רק מהסיבות של אפקט הפגיעה הצפויים, אלא גם בהיבט של השפעה על תוצאות הבחירות בארה"ב. לא בטוח שאיראן תרצה לראות בעת הזו שוב את דונלד טראמפ בבית הלבן ואם היא תוביל מהלך של תקיפת ישראל, שיגרור את האיזור למלחמה זה בהכרח יכול לשרת את הרפובליקנים ברשותו של טראמפ במרוץ לבית הלבן. על כן ישנה הסכמה שבשתיקה בין משטר האייתולות  וביידן/סגניתו שכעת זה לא הזמן למשבר ועדיף לדחות את התגובה כלפי ישראל, שיש בה פוטנציאל להסלמה עד כדי מלחמה כוללת, והחשש הוא שהם יסללו ל"מטורף" (בעיניהם) את הדרך לוושינגטון הבירה. בכל מקרה אם החיזבאללה ייקח סיכון ויגיב לבד ללא גיבויי איראני יתכן והם יצטרכו להתמודד לבד עם ההשלכות של המעשה ולכן גם אם אלו יגיבו זו תהיה תגובה מדידה ולא חוצה קוים אדומים. בכל מקרה הימים הם ימים מורכבים במדינת ישראל עם מתח רב מדיי וכאלו שכבר יצרו אפקט של נזק לאומי – גם תודעתי, כלכלי, ביטחוני, תדמיתי ועוד. מדינת ישראל לא יכולה, גם אם זו דרישה אמריקאית ישירה, להמשיך להתנהל במתח ובמבצעי רכישת מוצרים אין סופיים כי האיומים גוברים ובמקום זאת חייבים לקחת את היוזמה לידיים ולהמשיך בהתקפה כנגד מבקשי הרעה.

הנה זה מכבר הסתיימה לה ובצרפת נושמים לרווחה לאחר שנים של היערכות, חודשים של מתח, שבועות של הכנות וימים מלאי אתגר וחשש שמשהו ישבש את חגיגת הספורט העולמית – האולימפיאדה. 100 שנה בדיוק המתינו הצרפתים לארח שוב את החגיגה (אגב צרפת זוכה פעם שלישית לארח) ואכן זו תיזכר כאירוע שיהיה קשה מאוד לשחזר אותו וגם אם המארחת תהיה ארה"ב. יחד עם כל ההשקעה הפירוטכנית, בניית תשתיות מרשימות, היערכות לקבלת פנים מיוחדת לספורטאים ולתיירים, עיצוב והפקת טקסים פנומנלית יחד עם כל אלו היתה זו פריס החושנית והמרהיבה בגווניה, צבעיה וסגנונה שהרימה את האירוע לגבהים שוברי שיאים . האירוח הפריסאי היה מוקפד ונגע בכל פרט ופרט לאורך המשחקים, טקס פתיחה מרהיב ומופק באופן מיוחד ומולו טקס סיום שמותיר טעם של פריס בחיים ורצון לבלוע עוד ועוד ממנה. יחד עם כל אלו לנו היתה "חלקה" טובה, מפתיעה ושוברת שיאים באולימפיאדה הזו וכנראה שבכל זאת צרפת ועוד יותר פריס החושנית כן עושה לנו את זה. המשלחת הישראלית חזרה הביתה עם הישג חסר תקדים של 7 מדליות אולימפיות. מי היה מאמין שמתוך 206 מדינות שהשתתפו במשחקים ישראל תסיים במקום ה – 41 עם מדליית זהב, 5 מדליות כסף ומדליית ארד אחת וזאת במרחק קצר מאוד מהשגת המדליה האולימפית הראשונה בשנת 1992 על ידי יעל ארד וביחד מאז ברצלונה למדינת ישראל 20 מדליות אולימפיות. ההישג הזה מלמד שניתן תמיד לנפץ תקרות זכוכית רק אם נחושים, מתכוננים, בונים ביטחון אישי, משקיעים ויוצרים את התנאים המיטביים לספורטאים. אלו בהחלט קיבלו את הרוח הגבית של מדינה שלימה ובעיקר של צוותים שעמלו קשה עד להגעה למעמד המשחקים ושם הם הפתיעו ובגדול וריגשו מדינה שמחפשת ריגושים כאלו בימים כואבים אלו. תודה לך ראובני, הערכה רבה לכם פיטר, שרון, לניר, ארטיום, רז ונבחרת ההתעמלות האומנותית כולכם יחד גרמתם לכולנו לרגעי נחת והזלת דמעה, מדינה שלימה עמדה אתכם על הפודיום וגם כשלא צריך פיזזנו את ההמנון הלאומי. נכון יהיה שמשרד הספורט הלאומי ימשיך להאמין באתגרים ולאפשר למתעמלים ולנבחרות להמשיך ולפרוץ בכל מקום ספורטיבי אפשרי.

ידידיי ורעיי המאמץ הלאומי חייב להיות מתורגם לביצועים ויוזמות ולא ניתן לנהל מדינה על כל תושביה בחרדות זו היתה התפיסה מאז והיא חייבת להיות גם היום. וכולנו חייבים ללמוד גם מהספורטאים שלנו שהיוזמה, החוצפה והתעוזה הם בסיס ערכי חשוב בהישגים.