לא כל מי שהוא קיבוצניק, צנחן, עיניים כחולות, בלורית ואיש עסקים מצליח ראויי לכינוי, ולראיה אנו משתמשים במושג הזה כסיטגמה גם כאשר אלו היו ״סוכני אויב״.

הרגישות לתופעת המידע המועבר לאויב או לגורמים זרים הינה מהגבוהות ביותר בעולם בכלל, במערבי דמוקרטי בפרט ובמדינת ישראל עוד יותר מכך.

אתמול צפיתי בתכנית הטלוויזיה שעסקה בעניינו של נחום מנבר, שהואשם בסעיפי ריגול , מסירת מידע לאויב ומכירת ציוד צבאי ועל כך הורשע ונידון למאסר.
במסגרת התכנית מחד הוצג מנבר כמלח הארץ- קיבוצניק ( גבעת חיים), צנחן ואיש עסקים מצליח ומאידך כאדם חסר גבולות לבצע כסף.
נראה היה כאילו עוד רגע מובילים פה מהלך לנקות את שמו. בית המשפט והפרקליטה בעניינו קבעו באופן גורף כי מדובר באיש חסר גבולות שתמורת כסף היה מוכן למכור הכל לאויב.

כך גם בדיווחים החדשותיים שהיו לפני כחודש ובהם עלתה לשידור התובעת במשפטו של גונן שגב ואמרה כי היא ״כלל לא מופתעת מכך ששוב הוא במוקד מכיוון שזיהינו בתביעה הקודמת נגדו בעניין כדורי האקסטזי כי האיש רודף בצע כסף וחושב במהות רק על גונן שגב וטובתו האישית״.

זה האיש שצמח ופרח בקירבינו והגיע לשלטון עד המעמד הרם של שר בממשלת ישראל.
למרות ההתראות עולה השאלה המהותית היכן כשלנו וכיצד ניתן למנוע זאת בעתיד על ידי שומרי הסף הקיימים.
הרי אם התובעת הגיע למסקנה זו היו סימנים מעידים להתנהלותו בעבר ומכיוון שכך היכן היו המשטרה, השב״כ והמוסד בסימונו כאדם בעל פוטנציאל למכירת מידע משמעותי על מנת ליהנות מבצע כסף.

בהיסטוריה שלנו כאומה חוינו פרשיות ריגול והעברות מידע על ידי סוכנים רבים שחיו בקרבנו.
די אם נזכיר את האירוע הדרמטי של חנן טננבאום שהגיע לידי החיזבאללה וגרר את מדינת ישראל להליך ארוך של משא ומתן להשבתו וזאת לאחר שהעביר מידע סודי ביותר לידיהם.

גם במקרה הזה העדויות היו שזה היה בתמורה לכסף שהאיש היה חייב לאור הסתבכות בהימורים.
והיו עוד אירועים נוספים של גורמים שהגיעו למעמד בכיר הסתבכו וחיפשו מוצא להסתבכותם דרך מכירת ידע ואפילו לאויב.
מה אם כך ניתן לעשות כחברה על מנת להגן על עצמינו בפני ״סוכנים״ פנימיים שמגיעים לשפל בו הם מוכרים את ערכיהם ואת חברתם ומדינתם על מנת ליהנות מסכום כסף יהיה אשר יהיה.

ראשית עלינו להוקיעם חברתית באופן בלתי מתפשר בהנחה והורשעו וליצור הרתעה בלתי מתפשרת.
שנית עולה כי במקרים שהוצגו הייתה סוג של לגיטימציה, ״קריצת עין״ בדרגים הגבוהים ביותר הן בקרב הנבחרים והן בקרב גורמי שב״כ ומוסד שאפשרו ללכת צעד אחד רחוק מדיי ועל כן לחדד את הרגישות הערכית הזו על מנת שלא נשתף פעולה אם מה שנראה מוביל לכוון ברור.

שלישית הגופים המוסמכים שציינתי לרבות צה״ל חייבים לבדוק את הנהלים ולאכפם באשר לנגישות המידע ובאשר לבדיקות כל בעלי התפקידים בפוליגרף ובכל אמצעי אחר ולא ל״פספס״ כפי שגילינו זאת הדבוע בקרב המשטרה.
ולבסוף לנו כפרט וכחברה יש את היכולת לאתר מי הוא פוטנציאלית כזה ומי אנו רוצים לבחור לצמרת מקבלי ההחלטות. אסור לנו להישאר אדישים במרחב הציבורי קהילתי שלנו.

לסיכום התופעה כנראה, כפי שמלווה אותנו אלפי שנים, תמשיך ללוות אותנו בעתיד, אך אנו כחברה חייבים לקבוע נורמות ערכיות בלתי מתפשרות שירתיעו באופן חד וכמובן לא לתת לתקשורת לייצר כותרות כאילו המערכת ניסתה לנקום במאן דהוא.

ובנימה אישית יקיריי, בחיים בכלל אנו נוטים ללכת אחרי הרושם הראשוני ומה שמציגים לנו באופן שטחי. בנושאים קובעים בחיים הציבוריים כגון ביטחון ומועמדים למשרות ציבוריות יש לדרוש ולחקור ״בציציות״ ולבדוק האם אנו באמת עשינו הכל לפני שהחלטנו במי אנו בוחרים ועם מי אנו הולכים.

יקיריי, בחיים בכלל בכלל אנו נוטים ללכת אחרי הרושם הראשוני ומה שמציגים לנו. בנושא ביטחון ומועמדים למשרות ציבוריות יש לדרש ולחקור טוב טוב לפני שאנו מחליטים.