מה זה אומר להיות Co-Dependent במערכת יחסים פוגענית?

מערכת יחסים פוגענית, היא ריקוד של שניים:

נקרא לפוגע – "אוחז" – לרוב אדם נרקסיסט שיהיה מאוד קשה לשנות אותו.

ולנפגע – "נאחז" – כדאי שיעשה עבודה פנימית, כדי שתהיה לו היכולת לבחור אם להישאר או ללכת ממערכת יחסים כזו.

חשוב להבין את דפוס ההתנהגות של ה"נאחז"- מה המקור שלו ומה הוא משרת.

כי בכל התנהגות או עמדה מנטאלית יש רווח. 

העמדה ההישרדותית של "נאחז" מתחילה בילדות, במשפחת המוצא.

זוהי חוויה טראומתית שלרוב אינה חד פעמית אלא מתמשכת כגון: הזנחה כרונית רגשית או פיזית, או התעללות רגשית, אלימות, פגיעה מינית או שילוב ביניהם.

זו חוויה ארוכת שנים שבה החוויה של הילד אי חוסר בטחון ופחד..

כאשר ההתעללות היא בצורה של הזנחה, הילד חי בחרדה מפני שהוא יודע, שאינו יכול לספק את הצרכים שלו בעצמו, אין לו ממי לבקש עזרה, הוא מתחיל להאמין שאינו רצוי ומפתח תחושה של "אני מכוער", "אני לא-רצוי", "אני לא מספיק טוב", דהיינו רגשי אשמה, בושה וחוסר שייכות.

הוא יכול לפתח גם פרפקציוניזם בתקווה להשיג בטחון ותחושה מסוימת של שייכות. 

פרפקציוניזם זוהי מערכת הגנה של הנפש: אם אהיה טוב יותר, אם אעזור, לא אעשה טעויות, לא אבקש שום-דבר, אהיה שקט ואולי אפילו בלתי-נראה – אולי אז אהיה בטוח.

כנ"ל גם בסוגים אחרים של התעללות, מתפתחות תחושות של בושה, אשמה וחוסר שייכות.

זה מאוד מפחיד להיות ילד צעיר ולא להיות מסוגל לקבל עזרה, או חיבה או מגע חם, או שייכות, ואין מי שמתעניין בך, ואם מישהו כבר מבחין בך זה בצורה שלילית: 

ציניות, ביקורת, כעס.

הילד יתקשה למצוא מוצא מהמצב ויהיה במצב של דריכות מתמדת ומבחן של המציאות ברמה יומיומית:

"מאיפה תבוא ההתקפה הבאה", "מתי אקבל את הסטירה בגלל שלא סיימתי מהצלחת", מתי יצעקו עלי רק בגלל שהם במצב-רוח רע וכדומה.

רוב הילדים שחוו התעללות מהסוג הזה, נופלים להם האסימונים בדרך-כלל רק בשנות השלושים-ארבעים לחייהם, כשהם כבר הורים לילדים בעצמם, או שנישאו לבן-זוג מתעלל, ושחזרו אתו את מערכת היחסים עם ההורה.

ברור שאם זאת הסביבה של הילד 18 שנה, הוא מפתח דפוסי חשיבה, אמונות והתנהגות שהופכים להיות האישיות שלו, שכוללת שנאה עצמית ובושה ומיקוד שלילי כלפי העולם שנתפס כמסוכן, כך שהוא נמצא כל הזמן על הקצה ובערנות.

פסיכותרפיסט בשם Pete Walker שמתמחה בטיפול במבוגרים שחוו טראומת ילדות מתמשכת של התעללות – השתמש בתגובה העיקרית במצבים אלו שהיא "הנאחז".

בעבר כבר ציינתי תגובות למצבים קשים:

FIGHT – תוקפנות, לוחמנות, זעם. (מאפיינים של אדם נרקסיסט)

FLIGHT – בריחה פיזית או מנטלית, התמכרויות שונות.

FREEZE – התנתקות, דיסוציאציה

FAWN – התרפסות, ריצוי. אסטרטגיה כדי להרגיע את התוקף ולהישאר בחיים.

זוהי למעשה התמה של ה"נאחז". אני ארצה את הצד השני במחיר על איבוד ה"עצמי".

הטראומה של הביטול הקיומי של הילד, הפחד שישליכו אותו או ירחיקו אותו מהיחסים, רגשית, חברתית, כלכלית, מינית, רוחנית – האיום של בידוד מהקהילה, המשפחה, השבט, הפחד הזה מאוד לא אפשרי לחיים.

'נאחזות' היא תגובה הישרדותית לאיום לגיטימי. 

כשילד מרגיש מאוים, דחוי, לא-בטוח או פגוע, כדי להגן על עצמו הוא יעשה אחד משני דברים: ירד מתחת לרדאר (להיות בלתי-נראה), או ירצה כדי להיות מקובל ולמנוע כמה שאפשר מצבי קונפליקט. 

אצל אדם בוגר, באסטרטגיה ההישרדותית של ריצוי, המיקוד של 'הנאחז' הוא בוויסות הרגשות של התוקף. הוא מכחיש או מתעלם מהצרכים של עצמו וממוקד באיך השני מרגיש. 

הוא אינו מזהה את חוסר הנוחות או חוסר הנעימות שלו עצמו ולא איך הוא מרגיש. 

הוא כל הזמן מנסה לגרום לאנשים לאהוב אותו, לעזור לאנשים אחרים לפתור את הבעיות שלהם, מתאים את ההעדפות שלו כך שיתאימו להעדפות של אחרים ואפילו מטמיע העדפות של אחרים כאילו הם שלו, נמנע מקונפליקטים בכל מחיר, והכל כדי שירגישו טוב.

מה שקורה הוא, ש'הנאחז' נשאר בתחושה של ריקנות וחוסר סיפוק כרוניים, כי מה שהוא עושה ומה שהוא אומר אינו תואם את הערכים האמיתיים שלו, ואינו מבטא את הקול האמיתי שלו ואת החזון האמיתי שלו.

אנשים אלו מרגישים רע מאוד אם הם דואגים לעצמם. הם מרגישים אנוכיים. בחוויה שלהם הם נמצאים שם עבור אנשים אחרים. הם 'מטפלים כפייתיים' עד כדי כך שהם מאבדים את עצמם, וכך קורה שנמשכים ונכנסים למערכות יחסים מסוכנות. 

ככל שהמרצה מתקרב ומתקשר למישהו הוא יותר ויותר מאבד את עצמו. 

וחי כל הזמן בתחושה של חרדת נטישה: "אם אני לא… אני אשאר לבד". 

האדם הזה חווה הצבת גבול כמשהו שלילי, כדחייה וכמשהו מאיים. 

זה מתבטא בכך שהמרצה לא יודע לומר 'לא', מתנצל גם אם לא עשה שום דבר רע, לא מבטא את דעתו ומחכה לאחרים שיביעו את דעתם ורק אז מתבטא, הוא אינו רוצה ליצור התנגדות, לא נוקט עמדה או חוסר הסכמה, או מבטא צרכים אישיים, יכול לעשות משהו שבכלל לא רוצה לעשות בגלל אנשים או אדם אחר, לא רוצה לבלוט ורוצה לקבל אישור. 

לפיכך אינו אותנטי, חווה ערך-עצמי נמוך ולא מראה מי הוא באמת. המרצה לא נותן לאנשים את האפשרות להכיר אותו באמת. הוא מרגיש בושה לגבי עצמו, לגבי הדעות שלו, לגבי האמונות שלו ולא חושב שהוא מספיק טוב כאדם בוגר, הגישה הזאת של 'ריצוי' היא במובן מסוים מאוד מתגמלת. 

זה מרגיש נהדר להיות עבור מישהו שנמצא במשבר, לחץ וחרדה, להיות זה שפונים אליו לעזרה – זה מאוד ממלא והאדם עלול לשכוח שיש פה משהו 'חסר'.

במערכות יחסים חיוני שיהיו גבולות לשני הצדדים.

אחרת זוהי אינה מערכת יחסים אלא מצב של אובייקט מול סובייקט.

(בהשראת מאמר של קולגה – אירית וויך)

נייד: 0528224047 | anat@ab-emid.co.il