לפני שנתיים שלומי גילה שלסבא שמעון יש פטיפון ישן ומאובק והוא, שאוהב דברים ישנים, חמד אותו. סבא שמעון לא כל כך רצה להיפרד מהפטיפון, אבל שלומי כמו שלומי, נדנד ונדנד וסיפר לו כמה הוא אוהב דברים ישנים. הבטיח לו שהוא ישמור עליו, בדיוק כמו שהוא שומר על הנכדה שלו. סבא שמעון שבתחילה לא היה מעוניין […]
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- אל תכבי לי את הפטיפון הישן…
לפני שנתיים שלומי גילה שלסבא שמעון יש פטיפון ישן ומאובק והוא, שאוהב דברים ישנים, חמד אותו. סבא שמעון לא כל כך רצה להיפרד מהפטיפון, אבל שלומי כמו שלומי, נדנד ונדנד וסיפר לו כמה הוא אוהב דברים ישנים. הבטיח לו שהוא ישמור עליו, בדיוק כמו שהוא שומר על הנכדה שלו. סבא שמעון שבתחילה לא היה מעוניין להיפרד מהפטיפון שלו, הפך להיות מאוד מעוניין להפטר מהאחד רק כדי להפטר מהנדנוד של השני. ואני קיבלתי פטיפון ישן באמצע פינת המשפחה.
שאלתי את עצמי איך דווקא אני שממש אוהבת את ניחוח החדש מהניילונים זכיתי בגרוטאה הזו. הרי יש לי כל כך הרבה חברות שאוהבות רטרו והיו שמחות על כזו גרוטאה.
אבל החיים מעמידים אותנו במבחנים קשים…
בהתחלה עוד ניסיתי להפטר ממנו ולשכנע את שלומי שמקום במחסן שלנו הוא בהחלט מקום מכובד. בקשותיי לא הואילו כי כששלומי מתלהב הוא מתלהב. ככל שאני נבלתי שלומי הלך וזרח. התפשרנו על הבטחה ששבועיים שלושה הוא עף ורק יתקן אותו בקטנה, רק ישמע קצת תקליטים ולפני שאשים לב הוא יתאדה. היתה לי עוד תקווה עד שביקרו אצלנו חברים שאמרו שזה ממש רטרו, ורטרו זה ה-דבר עכשיו.
הם כבר לא חברים שלנו.
ואז החלטתי על ערב תקליטים. כזה שאליו יבואו עוד כמה צעירים כמונו ונשמע תקליטים יחד.
כי אם את לא יכולה לנצח אותו, הצטרפי אליו. לפני ששלומי הבין מה קורה, שלחתי הזמנות. והפעם שלומי החל לנבול ואני זרחתי. כי הוא מאוד מאוד אוהב לארח מטבעו, במיוחד כשזה בא ברבים ולא ביחידים. הסברתי לו בעדינות שיש מחיר בלהביא פטיפון שבגללו הילדים משייכים אותנו לתקופת האלטע זאכן.
למען שלום בית הבטחתי שמתוכנן ערב תקליטים בקטנה, עם כמה חברים, קצת יין ומוסיקה. אז הבטחתי. הוא לא הבטיח שתוך שבועיים שלושה הפטיפון ייעלם? ככה זה בזוגיות טובה, בן הזוג מבקש, את מבטיחה, בן הזוג רואה שהקשבת לו מכל הלב, הוא נרגע מרוצה ואת ממשיכה בשלך.
משוואה לחיי זוגיות טובים ומאושרים.
מה אספר לכם? היה ערב מהסרטים. הרגשנו שאנחנו מלאי חיים, מדמיינים שאנחנו השאפים והשאפות במסיבת כיתה ושוכחים שיש לנו כבר שערות לבנות, קמטים ואולי כרס קטנה. עזרו לזה מאוד אורות הדיסקו שטשטשו את הראייה שגם ככה כבר לא משהו. הידע שהחברה הפגינו בחידונים רק הוכיח שהזיכרון עדיין עובד ויש משהו בקלבסה… הם גם הוכיחו שתחרות היא תחרות, לא משנה אם אתה בן 46 או 16. ואם תכננת תחרות סתם בשביל הכיף, תשכחי מזה, אין תחרות לכיף, יש תחרות בשביל לזכות. במיוחד אם הפרס הוא מקל סבא מלא סוכריות עם צבעי מאכל.
גם פוזת הקדוש המעונה של שלומי, עבדה עליי ממש קצת, אם כי השתדלתי להראות אמפטית. הצלחתי לדקה.
מאז המסיבה עברו שנתיים ומדוע נזכרתי עכשיו?
ראשית, כי מותר לי להיזכר במה שאני רוצה. הזיכרון שלי הוא ברשותי.
שנית, כי הפטיפון עבר לבית אחר לפני שבועיים. אבא שלי, הבן של סבא שמעון, גם הוא נדבק בחיידק, ושלומי חשב שנכון יותר שהפטיפון יופקד למשמרת אצלו. כי יש סדר בעולם.
אבל מי שחושב שתם סיפור הפטיפון טועה. כי במקום פטיפון ישן אחד שעבר בית, נולדו שניים. כי קשה היה לשומי לבחור בין שתי יצירות כל כך יפות…זה לא נורא, הא הבטיח רק שבוע שבועיים.
נותר לי להתנחם שגם אני ישנה וגם אני כבר ניגנתי יותר טוב פעם. ושלפחות את החולצה הישנה ההיא שגזורה מלמעלה, ששמורה עוד מהתקופה שלא היה עליו פיקוח צמוד, הוא לא מעז ללבוש. לפחות לא לידי.
רק מעניין אותי איפה כל חבריי הכנסת האלה שרוצים את טובת הציבור. הבן אדם רץ שוחה רוכב ונהנה מכל התחביבים האלה. אי אפשר להעביר חוק קטן שמגביל את מספר התחביבים שיש לבן אדם?
במיוחד אם הוא גר בצפון ונשוי לי.
שבת של שקט ושלווה.
כתיבת תגובה