כבר 700 ימים חלפו מאז אותה צומת ששיבשה לנו את הדרך, שינתה לנו את השכונה, הבעירה מדורה ולימדה אותנו שיעור בהתיישבות, הגנה, יהירות וחמלה.

הם שעטו אחוזי אמוק, מוטרפים בכדי לחרב, לשחוט ולמחוק כל זכר מהיהדות.

פילסו את דרכם בתוך דיונות החול ומצאו תנומה עמוקה של כל השרשרת.

בזו ובזזו, גיחכו וחרכו, התפלחו ורצחו, חטפו והחטיפו, עפו ושרפו, פיללו והתפללו.

זעקות אם, יללות תינוק, קריאות הבן וייאוש האב עשו לנו שפטים.

זו גם הייתה לה לקריאת השכמה מתרדמת ארוכה ומלאת מועקה.

ראינו אותם בונים, חופרים, קונים, מתעצמים, מתכננים, מתרגלים, מלמדים ועיננו בחנו זאת בעיוורון וכהות חושים.

שעות של פשע ורשע, שעות של אין אונים, שעות של מחדל העירו את כולנו לבהלת הסקנדל.

ימים של צורך בהתאוששות והסדרת נשימה חלחלו לנו את עומק הדממה.

ומן הדממה, הכאב, השכול והסיוט לקחנו את עצמנו יותר ברצינות.

לא עוד הכלה, לא עוד הבנה, לא עוד הפגנה, אנחנו חייבים לפעול והפעם ללא חמלה.

שלא יגידו על חוקי ההם, לא ידברו על הכס בניכר, לא יעשו בנו לקח ושלא יסבירו את זעקתם.

השמיים נפלו יחד עם הבורא ומתוך אלו עלינו בקול קורא.

החרשנו עלי קרב והבנו שמכל קצוות תבל ובעיקר אלו שכאן מייחלים לרגעי הקריסה של הממלכה.

עדת ישראל נסה בבהלה וגיבוריה שעטו בחזרה להכות בהם והפעם ללא הכלה ברצועה, בגדה, בארז, בארם ועד כוש.

זוהי קוממיות לשמה על אויב שחיפש בחורבנה.

אלפים נתנו את נשמתם למולדת בכדי שהיא תמשיך במורשת.

אבות נלחמו לצד בנים, סבים עם נכדים ואפילו לוחמות עפו למרחקים.

ארץ זבת חלב ודבש בנינו, אך בדרך לעיתים זפת, ימים של מרירות ולילות של קרירות.

כבר חלפו להם הימים ואת ה – 700 אנחנו רואים מאחורינו ועדיין במצוות לא דייקנו.

יותר מכל, לפני הכל ועכשיו בזריזות חייבים אנו את פדיון שבויינו.

קום נקום לך ארץ אהובה גם אם דרכנו לא קלילה.

לא הבנו וידענו את פיתוליה, אך בטוח נבטח במישוריה.

אז ידידיי ורעיי שייכלו השנים בקללות ויבואו להם הבאות בברכות.

שנה טובה, שנת ביטחון, בריאות ושמחה. שנה שבא נפדה במהרה את שבויינו, נאחל בריאות לפצועינו, נחבק בחום את שכולינו ונמשיך להיאבק לצדקת דרכנו.

כן כן אין לנו ארץ אחרת גם אם היא בוערת אנחנו נשמור לך אמונים ונשבח את המורשת.