זהו יום קשה למשפחות, לחברים, לקהילות, לעם ישראל ולכל איש החפץ חיים. באחד מהראיונות בטלוויזיה סיפר אב -עולה חדש, שהיה שם עם שני בניו ותלמידו איך הוא והילדים נמחצו תחת מפולת אנושית ולא הצליחו להימלט מכך ולנשום. כשהוא בין חיים ומוות הוא שמע את בנו הבכור זועק "שמע ישראל…" וחשב שהנה גם הוא צריך לקרוא בקריאה זו. האב איבד שם את בנו הבכור ואת תלמידו – נערים בני 13 והוא ובנו הקטן יותר שרדו את התופת באסון. כך גם ייתר העדויות שסיפרו את שעבר עליהם בדקות של האסון המחריד. ליבנו עם המשפחות שאיבדו את יקירהם וכולנו מאחלים החלמה מהירה לפצועים. יחד עם הכאב חובה עלינו ללמוד, לחקור ולהפיק לקחים מהאסון הלאומי הזה מתוך כוונה למציאת פתרונות טובים יותר להתנהלות ברמה הלאומית. רבים השתמשו השבוע באמירה – " הכתובת היתה על הקיר" ונשאלת השאלה מה עשו, עשינו כולנו עם כך שהכתובת אכן היתה ברורה והקיר ידענו שיקרוס ביום מין הימים. בשנת 98 לערך כסגן מפקד החטיבה המרחבית קיבלתי אחריות להיות המתאם מטעם הצבא על אבטחת האירוע ואני זוכר אז איך בליל ל"ג בעומר ישבנו בחפ"ק המשותף והתפללנו שיעבור בשלום וזאת משום שראינו את פוטנציאל הסיכון ואז חגגו בהר עשרות אלפים. וכך שנה אחר שנה החגיגות בנס הבר יוחאי עברו להן בשלום ואף אחד לא הבחין בקסיסת הציפורניים של משטרת ישראל וייתר כוחות הביטחון שעסקו בבטחון הציבור. התשובה לכך היא ברורה והפעם לצערנו אסור שוב לטייח ולטאטא ולחזור על אמירת ה"יהיה בסדר" והכל בידי שמיים", יש פה אחריות ויש אחראים וכאן המקום לומר שיפה עשה ניצב שמעון לביא – מפקד המחוז הצפוני במשטרה שהודיע כי המחוז אחראי לאירוע, אך שמעון עם כל הכבוד והערכה הראויים לך כמפקד אתה ממש לא אחראי למחדל הנוראי. האחראים הם חוסר המשילות הלאומית ב"מחוזות" חסרי משמעת ובמידה רבה תרבות ה"סמוך" הישראלית. יש מדינה ולה יש מוסדות והפגנת משילות היא האמצעי המרכזי לנהל את הציבור הרחב על אמונותיו, דעותיו, צרכיו ורצונותיו. אותו ציבור במהלך השנה האחרונה הוכיח כי ישנם מחוזות בארצנו בהם אין כל התייחסות להנחיות וחוקי המדינה וזאת בתקופת הקורונה. ציבור רחב קיבל על עצמו את האחריות וחלקים רבים בציבור הדתי חרדי עשו ככל העולה על רוחם על פי קביעות הרב ונכדיו וכך גם שם בהר. ככל שניסו להפגין משילות ולקבוע הנחיות נוקשות כך הלחץ הרבני והפוליטי על האחראים לאירוע הגדול ביותר במדינה הפך לבלתי סביר. את אותה תופעת חוסר משילות אנו רואים בכפרים הערביים במדינת ישראל, בהתנהלות הבדואים בדרום הארץ ובעוד מקומות ואוכלוסיות שאינן מוכנות לקבל את המרות, המשמעת, החוקים והכללים המחייבים והמדינה ממשיכה קדימה מבלי להעמיק בטיפול בשורש הבעיה. כעת אנו עדים לניסיונות לטפל, אך גם כאן הויכוח בין מי יחקור, איך יחקור, מה מנדט החקירה ועוד יהיה כזה שברור שיעסוק בחיפוש הש"ג התורן – אוליי ניצב שמעון לביא או מי מתוך שוטריו במחוז, ולא במהות ובשורש בעיית המשילות במחוזות מסוימים. צר וכואב על לכתם של אזרחים שבאו להילולה מתוך אמונה שיש מי שדואג לביטחונם ויותר כואב כי על אף האירוע הכואב הזה – האזרחי הקשה מקום המדינה, העיסוק בטיפול יהיה שיטחי ולהבנתי ימנעו בנגיעה בשורש הבעיה – המשילות.

השבוע אנו עדים לעליה בנקודת הרתיחה במרחב הפלשתיני וזאת נוכח אירועי הטרור של הימים והשבועות האחרונים. הפרשנים הרבים עסקו בניתוח המצב, צה"ל ביצע הערכות מצב, הקבינט דן במצב ורבים טוענים כי אנו בפיתחה של האינתיפאדה השלישית. בהחלט צביר האירועים מלמד כי משהו קורה והשתנה ביחס לחודשים הקודמים, אך להבנתי אל לנו להרחיק לכת, לציבור הפלשתיני יש אינטרס מובהק לשמור על השקט בעת הזו ומה שמעלה את רמת העצימות הוא אירוע פנימי פלשתיני ועיקרו מאבקי השלטון בין החמאס, הפת"ח וייתר האירגונים וזאת על רקע הבחירות וביטולן על ידי אבו מאזן. לצערנו היעד הוא אזרחי מדינת ישראל גם בדרום וגם ביו"ש, אך המטרה היא השלטון והנהגת העם הפלשתיני. המאבק בין גורמי הכוח שם יתעצם ואני סבור שהרתיחה עוד תבעבע עד אשר יוחלט על קיום הבחירות. מדינת ישראל וכוחות הביטחון חייבים לפעול בתוקפנות ובנחישות אל מול האיומים על אזרחי המדינה, אך אל לנו להתערב או לנקוט עמדה ברצונות העם הפלשתיני ובחירותיו. 

היום קיבלנו בשורה מרה על לכתה של הגברת הצדיקה – חסיבה שיטרית ז"ל, חסיבה הייתה אחת מהאמהות שהיו מעמודי התווך של שכונת הגפן המפוארת. אישה צדיקה וצנועה שתמיד העניקה ברכות ואהבה לכל באי השכונה ועשתה הכל בהדרת כבוד ונועם הליכות מיוחד, שהשפיעה רבות על התרבות והערכים השכונתיים. חסיבה ואהרון ז"ל גידלו משפחה לתפארת השכונה, הקהילה ועם ישראל. "קמו בניה ויאשרוה" – רבות אנו אומרים כי הילדים הם בבואה למערכת הערכים בסביבה הביתית, המשפחתית וכך אנו רואים בבני המשפחה הנפלאים כל אחד בדרכו המצויינת הצליח והתפתח באופן אישי תוך הקפדה על הערכים מבית של צניעות, נועם הליכות, ערבות, שקידה ומצויינות. כמו גם בני השכונה האחרים, פעמים רבות זכיתי באופן אישי לקבל את ברכותיה של האישה היקרה ובדרכה הצנועה ומלאת ההומור ידעה לתת בנו עוצמה לאתגרים שבפתח. כאשר התמודדתי לראשות המועצה בקרית טבעון הגעתי לביתה לקבל את ברכת הדרך ולבקש שתתמוך בבחירתי ותשובתה היתה מרגשת ומדהימה – " בטח שאבחר בך אתה בן השכונה ואנחנו גאים בדרכך ואתה כמו ילדיי, דרך צלחה וה' יאר דרכך"  ובסוף הפגישה אף הדליקה נרות לברכה והצלחה. כך נהגה בי וכך נהגה בכל אחד מילדי השכונה וכאמא שראתה בשותפות השכונתית ערך זיקקה עבור כל אחד מאיתנו את הברכות לבריאות, הצלחה ופרנסה. תודה לך אישה יקרה על מה ומי שהיית עבור כולנו ועל הזכות לקבל ממך ערכים של אמת ותום.

משפחה יקרה – שמעון, יעקב, יהודית, יוסי, דבורה וציונה שכונת הגפן משתתפת בצערכם הכבד עם האובדן הכבד ושלא תדעו צער עוד.

ידידיי ורעיי הכאב הלאומי הוא עצום על לכתם של אנשים תמימים, שבאו בחדוה דתית לחגוג את הילולת ל"ג בעומר וחובה  עלינו ללחוץ על מנהיגי העם לחקור את שורשי הבעיה ולא "לטייח" ו"לטאטא", על מנת שנימנע את האסון הבא. המשילות היא חובה מוסרית לאומית של מנהיגי העם ובכל מקום שמוסדותיה של המדינה לא יפעלו כרשות מבצעת בלי "לחצים" כאלו ואחרים אז נהיה עדים להמשך פיתוח תרבות ה"סמוך" והכסת"ח הלאומי, זאת על אף שביבי הלילה החזיר את המנדט להרכבת הממשלה ומסתמן שלא יהיה מנוס מסבב בחירות נוסף בחודשים הקרובים.